Menu

איום ביטחוני או איום רעיוני?


שלשום (רביעי) נודע כי המדינה מסרבת לאפשר את כניסתם לישראל של כל הפלסטינים המבקשים להשתתף בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני המשותף, שייערך בתל אביב בשבוע הבא. גם לפני שנתיים התקיים הטקס ללא נוכחותם של פלסטינים והם קיימו טקס מקביל בבית ג'אלה. כניסתם נמנעה אז מסיבות "ביטחוניות" אך ברור כי אלה היו רק תירוץ לסיבות פוליטיות. החלטוה דומה התקבלה גם בשנה שעברה, אך בג"ץ הפך את החלטת שר הביטחון לשעבר, אביגדור ליברמן, ואישר את כניסתם של 90 פלסטינים.

נכחתי בטקסי הזיכרון ושמעתי שם את דבריה של יסמין איכלאס אישתייה, פלסטינית עיוורת שאביה נרצח ב-2004 כשהיתה בת 16 על ידי מתנחל שברח לברזיל ולפני כשנה הוסגר ונשפט בישראל. "גם כשנעשים דברים נוראיים על ידי ממשלות וצבאות – אנחנו, האנשים, יכולים וחייבים לפעול לשלום", אמרה. דבריה, כמו גם נגינתה בנבל, לא השאירה באולם עין יבשה.

מקהלת ראנא המשותפת לזמרות יהודיות וערביות שרה בשנים קודמות את "חד גדיא" בנוסח הנפלא של חוה אלברשטיין: "ובכל הלילות בכל הלילות / שאלתי רק ארבע קושיות / הלילה הזה יש לי עוד שאלה / עד מתי יימשך מעגל האימה / רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה / מתי ייגמר הטירוף הזה / ומה השתנה לך מה השתנה? / אני השתניתי לי השנה / הייתי פעם כבש וגדי שלו / היום אני נמר וזאב טורף / הייתי כבר יונה והייתי צבי / היום איני יודעת מי אני".

לפני 30 שנה, כשיצא השיר לרדיו, עורר המסר שבו סערה ציבורית והוועד המנהל של רשות השידור החליט לאסור על השמעתו מאחר שהוא "משרה דכאון ומשרת את צוררי ישראל". בהתערבות היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, חזרה בה הרשות מהחלטתה. ליברמן, שאסר את כניסת יסמין איכלאס אישתייה וחבריה אשתקד, ידע שהם אינם מהווים איום ביטחוני ולכן חבש את כובע של מבקר תרבות ותירץ: "זהו לא טקס זיכרון אלא מפגן של טעם רע וחוסר רגישות שפוגע במשפחות השכולות היקרות לנו מכל".

[embedded content]

תקציר טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני שהתקיים ב-2016

ד"ר אמאל אבו סעד, אלמנתו של יעקוב אבו אלקיעאן, שנורה למוות בידי שוטרים באום אל-חיראן שבנגב בינואר 2017, השתתפה אף היא בטקס בשנה שעברה ואמרה בין היתר: "למדתי שצריך להכיר בנרטיב של האחר גם אם לא מקבלים אותו בשלמותו". וזו בעצם תמצית מהותו של טקס יום הזיכרון המשותף. המועד שבו הוא מתקיים, במקביל ליתר הטקסים בישראל, אינו מובנת מאליו עבור שני הצדדים ומשמש תזכורת שלא נגזר על ישראלים ופלסטינים לחיות לעד על החרב ושדרך הנקמה לא תחזיר את המתים, אלא רק תוביל להמשך שנאה ושפיכות דמים.

בקשת 181 פלסטינים להשתתף בטקס השנה סורבה בהנחיית בנימין נתניהו, שהוא גם שר הביטחון, בשל הסגר על השטחים. אך אלה אינם מהווים איום בטחוני כי אם איום על הקיבעון המחשבתי והתפישה המדינית לפיה יש "לנהל את הסכסוך" כי "אין עם מי לדבר". כפי שאין בכוחו של הסגר להוות פיתרון ארוך טווח, הוא גם לא יעצור את המבקשים לזרוע תקווה בקרב הישראלים והפלסטינים, במיוחד בקרב אלה ששילמו את מחירו הכבד ביותר של הסכסוך.

Let's block ads! (Why?)



Source link

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *