Menu

אם אתה קורא את הטקסט הזה, כנראה שאתה אישה



סביר להניח שמאחר והטקסט הזה עוסק בהורות, יקראו אותו בעיקר נשים. זה אולי נשמע מכליל, אבל אני אומר את זה מתוך ניסיון של 25 שנה, בהן אני עובד עם הורים ומרצה בפני הורים. במהלך השנים הללו פגשתי בעיקר אמהות. ולא רק אני יודע את זה. גם ציבור המפרסמים יודע את זה ממש טוב. הם יודעים שבמשפחה הטרו-נורמטיבית, זה יהיה נורמטיבי לגמרי שמי שאחראי על הילדים זו האשה. גם כל מי שמייעץ להורים, כל מי שעושה אסיפות הורים בבית הספר, כל מי שמחכה עם ילדים בתור לקופת חולים, כל מדריך בחוג קפוארה יודע שהילד בא עם אמא.

אבל למה בעצם? למה כששני בגירים, זכר ונקבה, בוחרים בשמחה רבה להנציח את אהבתם בחומר, רק אחת מהם, הנקבה, לוקחת אחריות מלאה על זה, בעוד השני, הזכר, מאכלס את הרובריקה "בעלי עוזר לי"? למה זה ככה?

יש המון תשובות טובות ומקובלות לשאלה הזאת, כמו למשל: "לנשים פשוט יש את זה", או "הייתי שמח להיות במקומה ולבלות עם הילדים יותר, אבל מישהו חייב לפרנס", או "ככה זה בטבע", וכמובן "עדיף שיילך לעבודה. כי אם תיתן לו יום אחד לנהל את הבית, הכל כאן יתפרק". האם התשובות האלה רלוונטיות למציאות שלנו היום? ומה לגבי הילדים – האם הן טובות לילדינו?

אייל, שהיה עד לפני חמש שנים מנהל מצליח באינטל, אמר לי השבוע "קלטתי שלצד המשכורת האגדית והקידום והתנאים המעולים, מתקיים כל הזמן דיסוננס נורא. בכל ערב אני נכנס ופוגש את המבט המתוסכל של אשתי על ששוב הילדות כבר בדרך למיטה וחיכו לי וחיכו, אבל לא פגשו אותי. קלטתי שאני נמצא על נתיב שמוביל אותנו לבית מפואר, השכלה משובחת וכל המותרות והחופשות שכסף יכול לסדר, אבל עם שתי ילדות שאני לא באמת מכיר. הבנתי שבאופן הזה לא אדע מה עובר עליהן ולא אשמש כדמות שניתן להישען עליה. ואז קלטתי שזה בדיוק כמו אבא שלי, שלא היה שם אף פעם". אייל פרש מ"כלוב הזהב" של ההיי-טק, עבר עם משפחתו למקום זול יותר בתנאי חיים פשוטים יותר, ויתר על הקידום והפנסיה ובעיקר על ההערכה שזכה לה בעבר מהוריו ומחבריו כ"אדם רציני". הוא זנח את תפקיד ה"בעלי עוזר לי" ועבר לתפקיד האבא.

יש בנמצא יותר ויותר גברים אמיצים שבוחרים את הבחירה של אייל, אבל לצד זה ממשיך להתקיים בקרב הגברים גם אותו כאב עתיק יומין. גם במשפחות הכי פמיניסטיות ומשכילות, או רוחניות וחדשניות, האשליה שילד זקוק בעיקר לאמא עדיין מככבת. בשונה מאשליות תרבותיות אחרות לגבי נשים, שלמזלנו נעלמו מהמיינסטרים (כמו שטוב לאשה שגבר יחליט עליה), דווקא האשליה שגור אדם מגיע מבדיל בין אהבה של זכר לאהבה של נקבה – שרירה וקיימת. על כן, ברור לרבים שהאמא נמצאת עם הילדים ומטפלת בצרכיהם תמיד והאבא – כשהוא פנוי לזה.

באחד הפרקים של "משחקי השף", נשאל אחד המאסטרים (אדם בן 45 בעל משפחה, שף נערץ ובעלים של כמה מסעדות יוקרה), שזה עתה הצוות שלו ניצח בהתמודדות, מה הכי מרגש אותו בניצחון. בעודו מזיל דמעה, הוא ענה "לדמיין את אבא שלי עכשיו שצופה וגאה בי". האין זה תמוה שהשף הנערץ – שכבר מזמן אינו ילד ויכול להתפנות כאדם מבוגר להערכה של אשתו, או ילדיו, או תלמידיו, או רבבות סועדיו – עדיין זקוק להערכה מאביו? ייתכן שזה קרה בגלל שכשהיה ילד לא זכה להערכה ממנו. 

השף הזה הגשים את חלומו ואולי זה לא היה לו קל. אבל זה בטח היה לו קל יותר מאשר לאישה שהיתה מבקשת להגשים חלום כזה. כי אמהות מתבקשות להגשים את חלומותיהן בעודן מלהטטות בין שמרטפים למדחומים, ואילו מגשימי החלומות הזכרים מנפנפים במבט נוגה, נכנסים לאוטו חברה ומתרחקים אל תוך הערפל.

האמת היא שגם לי לא היה מושג מכל זה, עד שנולדה בתי נעם. אמא שלה נאלצה לנוח אחרי הלידה והקטנטנה עברה אליי. הלכתי איתה במסדרונות בית החולים, עייף ומבולבל, מבוהל ונרגש. לא ידעתי מה עושים, עד שהסתכלתי בה והבנתי. בעצם יכולתי לעשות כל מה שיעלה בדעתי. היא כל כך קטנה ושברירית, תלויה לחלוטין בחסדיי. אם ארצה להעביר אותה לאחיות – אני יכול. אם ארצה להניח אותה בעגלת הפלסטיק שבה רצו האחיות שאניח אותה – אני יכול. אם ארצה לחבק – אני יכול. אם מתחשק לי ללכת לשתות קפה ולהשאיר אותה בתינוקייה – אני גם יכול. יש לי כוח אדיר. תכל'ס, מעולם לא היתה לי השפעה כל כך גדולה, שליטה כל כך מוחלטת על אף אחד. מה אני עושה עם הכוח הזה?

[embedded content]

מה שעשיתי שם זה מה שאני משתדל לעשות עד היום, גם כשהיא כבר בת 22. ביצעתי פעולה, שרוב האמהות "נאלצות" ללמוד כי אין אף אחד אחר מלבדן שיעשה את זה, ורוב האבות לא מתחילים אפילו ללמוד את זה כי יש אשה שעושה את זה במקומן. הקשבתי.
וכשהקשבתי לה, הצלחתי להבין מה היא מבקשת ממני. זה לא היה כל כך קשה.
ברוב תחומי החיים, כשאתה מרוכז, האינטואיציה משתפרת והמבט מצטלל. וככה הבנתי שהיא מבקשת שאשאר איתה.

צריך להיות שם עם תינוקת על הידיים, צורחת, חסרת אונים, צריך לחוש את שרירי הגב החזקים שלך, להבין שגורלה מונח בזרועותיך, בשתי ידיך – כדי לחוש את כוחה של הכלה מוחלטת. כדי להפנים צורה חדשה של שימוש בכוח. כדי להבין את העיקרון המופלא שכל כך חסר בעולמנו, לפיו מי שקיבל כוח, קיבל אותו כדי שיוכל להעניק ממנו לחלשים ממנו. לא כדי לשלוט בחלש, אלא כדי להעצים אותו.

לגברים שעדיין שבויים בגישה המסורתית לאבהות קשה להבין שהתינוקת הקטנה שלהם לא באמת מבקשת שיגנו עליה באמצעות על ידי זה שהם יעבדו בעבודה משעבדת. גם המעמד החברתי שישיגו בעמל רב, או המאבקים שינהלו ("למען ילדינו" כמובן) לא באמת נחוצים לה. יש לה בקשה אחת ברורה מכל אדם, זכר או נקבה: "תישאר".

בצורה מפורטת יותר, הבקשה נראית ככה: "אם אתה אוהב אותי, זה אומר שאני לא פרוייקט צדדי, אלא הדבר המרכזי בחייך. אם אתה אוהב אותי, זה אומר שאני מעניין אותך לא רק כשסיימת עם כל הדברים האחרים, ולא רק כשאני מצטרף אליך למה שמעניין אותך. הבקשה שלי היא להרגיש שאני והרגשות הקשים שלי, אני והצרכים המוזרים והמתישים שלי, מעניינים אותך. ושלהיות איתי ולתמוך בי זו לא 'משימה', שאתה מנסה להוריד מלוח המשימות, אלא הרפתקה שאתה משתוקק להתמסר אליה".

אם אתה את, או אתה אתה, בכל מקרה אני – התינוק, הילד, הנערה שבחרת להיות אבא שלה – מפרשים סדרי עדיפויות בדיוק כמוך. מה שחשוב באמת, מוצאים לו זמן, משנים את החיים, הופכים עולמות ומחליפים רעיונות כדי לאפשר אותו. אז תישאר?

Let's block ads! (Why?)



Source link

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *