Menu

בחירות אמצע הקדנציה בארה"ב הובילו למבוי סתום, שוב



הפעם הכל התרחש בערך כפי שציפו הפרשנים הפוליטיים שנצמדו לשיעורי ההצבעה והתחזיות, תוך שהם מתנגדים ל"פסטיבל" סביב המועמד הדמוקרטי בטקסס, בטו אורורק ולהבזקים מ–2016. זה היה לילה טוב לרפובליקאים בסנאט, ולילה מצוין לדמוקרטים בבית הנבחרים. 

הטראמפיסטים במערב התיכון חזרו לדמוקרטים. המצביעים לסנאט במדינות האדומות נשארו עם הרפובליקאים. אסטרטגיית הגיוס כשלה בעבור הדמוקרטים בפלורידה ובג'ורג'יה. זו נזיפה לטראמפ, אולם לא מדובר בהתנערות שתוביל לסיום הנשיאות. שנתיים של תוהו ובוהו והיסטריה הסתיימו בחזרה למבוי הסתום.

תומכיו של בטו בטקסס, השבוע AFP

עוד כתבות בנושא

בין הרווח שהושג בסנאט ומספר ניצחונות מפתיעים בבחירות למושלים, הרפובליקאים קיבלו מן הסתם מספיק פרסי תנחומים כדי להרגיש "בסדר" נוכח התוצאות, ומבקרי טראמפ מימין ירגישו קצת יותר טוב מ"בסדר" כיוון שכעת יכול בית הנבחרים לבדוק ולחקור את נשיאנו המאותגר מוסרית, בעוד שהסנאט ימשיך למנות שופטים שמרנים.

אולם הבחירות מאששות את העובדה שמול חסידי טראמפ מסוימים, עידן ה־#MAGA (ראשי תיבות של "הפכו את אמריקה לנהדרת שוב") בפוליטיקה הימנית הוא בעיקרון עידן של התגוננות, שבו ממנפת המפלגה הרפובליקאית לטובתה את הניצחון בזכות שיטת האלקטורים ויתרון בסנאט שימלא את בתי המשפט ויחסום לעת עתה שאיפות ליברליות, אולם נכשלת לחלוטין בקציר הפרסים הפוליטיים שנובעים מהצמיחה הכלכלית הנוכחית, ובבניית רוב פופולרי.

במקום זאת, לאחר שמועמדה החליף מצביעי פרברים רבים בתמיכת מעמד הפועלים ב–2016, המפלגה הרפובליקאית של עידן טראמפ המשיכה לדמם בפרברים, וויתרה על הזכייה בקולות מעמד הפועלים מהמערב התיכון. האסטרטגיה הפוליטית של הרפובליקאים לאחר ניצחון טראמפ היתה אמורה להיות ברורה: לסגור את ההיערכות מחדש של מעמד הפועלים במנה של כלכלה פופוליסטית, ולאזוק את הפרברים בעזרת ריסון ההפרזות הטראמפסטיות. במקום זה התיר הנשיא לרפובליקאים בקונגרס לפעול כרצונם בעניין המדיניות, והם הניחו לו להיות הוא עצמו, מה שהוביל לכיבוש הדמוקרטי של בית הנבחרים ולהשלכה שראויים לה גם יו"ר פול ראיין שבקרוב ייעלם, וגם הנשיא.

פעילים פוליטיים במהלך יום הבחירות ביוסטון, טקסס, השבוע

פעילים פוליטיים במהלך יום הבחירות ביוסטון, טקסס, השבוע AFP

כל זאת עד כדי כך שהשמרנים, הנורמליים יחד עם "לעולם לא טראמפ", מוכנים לחיות עם ההשלכה המדוברת כל עוד הם השולטים בסנאט, ולכן גם אנחנו ראויים לה. נכון לעכשיו אין סדר יום ממשלי. ישנו רק הרצון שלא להיות בשליטת הליברליזם. רצון זה יבוא על סיפוקו בשנתיים הקרובות וייתכן שאף יותר, אולם לעת עתה היכולת לקדם חקיקות תילקח, ובצדק, מתנועה וממפלגה שאין להן סדר יום משמעותי.

והדמוקרטים? אם הרפובליקאים בילו שנתיים בבזבוז הסיכוי להיערכות מחדש פופוליסטית, יריביהם העבירו את יום הבחירות ברצון להוכיח שפתרו חלק מבעיות עידן אובמה, מבלי שיצליחו להפוך את ההצבעה לרוב בסנאט.

הטענה העיקרית מהאגף הפרוגרסיבי במפלגה, לפיה הגיוס והשינוי הדמוגרפי יכולים להפוך את אסטרטגיית "מינוי המתונים" לבלתי נחוצה, כשלה במספר מאבקים. הסנאטור הדמוקרטי ג'ו מנצ'ין ממערב וירג'יניה הוכיח שהמודל הישן של מינוי פופוליסט שמתאים למצביעים המתנדנדים במדינתך עדיין חי, אבל לא חי מספיק כדי להציל את הדמוקרטים ג'ו דונלי מאינדיאנה, לבחור בפיל ברדסן בטנסי או לשכנע את הבסיס הדמוקרטי לגלות לפתע התלהבות מול מועמדים לסנאט שמוכרים כמתנגדי הפלות או מגבילי הגירה.

לא! ברור שהדמוקרטים רוצים לזכות במושבים בסנאט, אולם הם רוצים לזכות בהם בדיוק בדרך שבה הפסידו בטקסס עם בטו – עם כריזמה וגיוס במקום עם פשרה אידאולוגית. הם חיכו, כמו בעבר, שדמוגרפיה או שפל יפילו לידיהם את ההזדמנות. עד אז, יש לנו שתי מפלגות שבדרכים שונות נראות מרוצות מהקואליציות הבלתי מספקות שלהן, ומדינה שזקוקה לרוב ממשלי, אבל תסתפק, שוב, במבוי הסתום.

לפרשנות של רוז דותאט ב"ניו יורק טיימס"



תגובות

דלג על התגובות

הכתבות הנקראות היום באתר

Let's block ads! (Why?)



Source link

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *