Menu

ביטול מעמד מבקשי מקלט מסודאן – פעולת עוועים שמקורה בתעמולה


"הדרכון הוא האיבר היקר ביותר לאדם. הוא גם לא נוצר בדרך פשוטה כל-כך כמו האדם. אדם יכול להיווצר בכל מקום באופן הפזיז ביותר וללא סיבה הגיונית – אבל דרכון לעולם לא. לכן גם מכירים בו כשהוא טוב – ואילו האדם יכול להיות טוב מאין כמוהו, ובכל זאת לא יכירו בו" ("שיחות של פליטים", ברטולט ברכט, תרגום: רוני רייך, הוצאת שוקן)

כשראיינתי לראשונה ב-2007 את הפליטים שברחו לישראל מטבח העם בדארפור בתוך סבך האילמות, הקושי לדבר, הדמעות השקטות שמילאו את עיניהם וסיפורי הזוועות שגוללו, תמיד עלתה שאלת מסע הבריחה ולמה בחרו את ישראל כיעד. היו שהתגלגלו לישראל כקורבנות סחר, היו שתיכננו לברוח ללוב ומשם למדינה אירופאית אך נכלאו ועונו והחלו לחפש יעד אחר, היו שחשבו שבמצרים יכירו בהם כבני אדם ויכבדו את אנושיותם אך כשגילו שהיא איננה בטוחה וכי הם סובלים ממעצרים וכליאה שרירותית, ירי על מפגינים והפרה של זכויות אדם – נמלטו ממנה.

ישראל, סיפרו בעיניים תמימות, החלה להפוך ליעד כשהבינו שהיא מדינה דמוקרטית שהיתה מהראשונות שחתמו על אמנת הפליטים ב-1951 ואשררה אותה ב-1954. הם הניחו כי מדינה שההיסטוריה שלה מושתתת על מוראות השואה עשויה לפתוח את שערי לבם של היהודים לנוכח טבח העם, ייסורי הפליטות הסבל והאובדן. אף אחד מהם לא שיער בוודאי שממשלת ישראל, המתהדרת בהיותה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, תעדיף כעבור כעשור לכרסם בצורה מסוכנת ביסודות הדמוקרטיים שלה בניסיון הנואל להוסיף את "פסקת התגברות" לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, רק כדי לעקוף את פסיקות בג"ץ, להתעמר בהם ולגרשם כבמדינות החשוכות ביותר.

אך בעוד שחרב "פסקת ההתגברות" הוסטה זמנית בשל הביקורת החריפה והמוצדקת שמתח היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, ובשל דחיית ההצבעה בוועדת השרים לחקיקה, בחרה הממשלה להנחית מהלומה נוספת על אוכלסיית מבקשי המקלט ולהפסיק להעניק מעמד הומניטרי ליוצאי דארפור (לי ירון, הארץ). מאז 2016 העניקה המדינה 800 אשרות כאלה למבקשי מקלט מסודאן – מעמד זהה לפליט המאפשר להם לעבוד, לקבל זכויות סוציאליות ולצאת מישראל ולחזור אליה. כעת החליטו ראש הממשלה נתניהו, שר הפנים דרעי ושרת המשפטים שקד לכבות את שביב האנושיות שהיה גלום בהחלטה המוצדקת הזו. במקביל, בוחנת המדינה אם חל שינוי במצב בסודאן אשר יאפשר לגרש אליה בחזרה אלפי מבקשי מקלט.

שפי פז בדיון בכנסת על מעמד מבקשי המקלט מאריתריאהאמיל סלמן

מצער שהליכוד, הבית היהודי וש"ס מתחרות ביניהן מי יתעמר יותר במבקשי המקלט רק כדי לזכות בקולות בוחרים. פעם אחר פעם מתבצעות פעולות עוועים להחזרת מבקשי מקלט סודאנים למולדתם בדמות כליאה במתקן חולות עד שבירת רוחם ו"החזרה מרצון", שבלשון לא מכובסת היא החזרה בכפייה לכל דבר. פעם אחר פעם מתגלה במלוא חרפתה הפרת זכויות האדם שמוכנה לה הממשלה רק כדי לא לקלוט אוכלוסייה שקיוותה שתמצא מקלט בקרב עם שהחוויה הבסיסית שלו היא פליטות.     

זאת ועוד, מבקשי מקלט רבים האמינו שהואיל ואין לשתי המדינות יחסים דיפלומטיים, הם יהיו מוגנים בישראל הרחק מהישג ידה של הממשלה הסודאנית ממנה נמלטו. "היתרון הזה הפך לסכנה עבור סודאנים המוצאים עצמם מגורשים מישראל", כותב אדם אחמד, ממנהיגי קהילת מבקשי המקלט בישראל בספרו היפה והנוגע ללב "מדארפור לתל-אביב – סיפורו של גולה בארץ ישראל". "משום שעם שובם לסודאן הם מואשמים לעתים קרובות בהיותם מרגלים בשירות ישראל. בה בעת מאשימה ישראל את הפליטים הסודאנים בהיותם פושעים, מהגרי עבודה ומסתננים".

בישראל חיים כיום כ-7,500 מבקשי מקלט מסודאן (3,500 מהם יוצאי חבל דארפור) ו-25 אלף מבקשי מקלט מאריתריאה. תעמולת ההסתה כנגדם גובלת בדה-הומניזציה מבישה ומפשיטה אותם מכל שריד אנושיות. מספר זעום שכזה של מבקשי מקלט לא יכול להסב נזק לכלכלה הישראלית. בניגוד להאשמות, הם לא מייצרים אבטלה בקרב יהודים ובהחלט לא מהווים איום דמוגרפי.

[embedded content]

אני מסקרת את מרחב התחנה המרכזית ודרום תל-אביב למעלה מעשור. תיעדתי את המתחם לפני הגעתם של מבקשי המקלט, כשכל רחוב נווה שאנן היה עמוס בבתי בושת וסצינת הסחר בנשים והזנות גאתה והסחר בסמים השתולל. ניסיונות ההסתה כאילו הם ורק הם מחוללי הפשיעה במתחם הם שקר גס שאפשר לשווק רק למי שאינו מגיע למתחם וסובל מגזענות קשה. אין מחלוקת שמתחם התחנה הוא אזור קשה ואלים ושצריך בדחיפות למגר את התופעות האלה, אבל כך היה הרבה לפני הגעת מבקשי המקלט ולא נכון להאשימם בכל תחלואי החברה הישראלית.

ומומלץ לזכור – לא מבקשי המקלט מנהלים את תחנות הסמים בתחנה המרכזית, לא הם שולטים על מתחם בתי הבושת והסרסרות, לא הם נמנים על הרוב המכריע של המכורים לסמים שמבצעים פשיעה לממן מנות סם. הרוב המכריע של מבקשי המקלט מבקשים לשרוד את היומיום, לעבוד, להשתלב ולא להסתבך עם החוק. וראו איזה פלא, דווקא באחרונה נעצרה שפי פז, ממובילות המאבק לגירוש מבקשי המקלט, כשריססה בספריי שחור כאחד הביריונים על מתקני שעשועים בגינת ילדים של מבקשי מקלט את המלה "גירוש".

הנוסחה היא פשוטה – יש לקלוט את מבקשי המקלט בקרבנו כבני אדם שווי זכויות, להעביר כספים שיועדו לגירוש לשיקום שכונות דרום תל אביב ולפעול לעודד אותם לגור ביישובים נוספים. אך כל תוכנית, מהמתווה להבראת דרום תל אביב במסגרת הצעת החוק שיזמו ח"כ מרב מיכאלי וחבריה ל"מחנה הציוני" ועד למתווה ההומניסטי שעליו חתם בתחילה נתניהו עם נציבות האו"ם לפליטים – סוכלו בידי פז הדורשת אך ורק גירוש.

שובר לב שהממשלה הנוכחית מתחרה באימוץ הסיסמאות הפאשיסטיות ביותר בניסיון לגרוף קולות מצביעים על גבה של האוכלוסייה החלשה ביותר בחברה הישראלית. נתניהו יכול היה להפגין מנהיגות אמיצה, לחזור למתווה האו"ם ולדבוק בדרכו של מנחם בגין ויחסו לפליטים מוויטנאם שנמלטו מהשלטון הקומוניסטי ב-1977, בהכריזו: "טבעי בשבילנו להעניק לכם מקלט בארצנו שכן זוהי המסורת האנושית היהודית". אך נדמה שהימים האלה מתרחקים והולכים.

Let's block ads! (Why?)



Source link

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *