Menu

"בסוף כולם נמותו": הדיסטופיה כבר כאן – העולם הטיל סגר על ישראל


בשנת 2008 חזו רבים את סופה של תעשיית הספרים המודפסים. קינדל, קורא הספרים האלקטרוני, יצא לשווקים ואיתו מבול של ספרים אלקטרוניים במחירים נוחים. באותה שנה יצאה לדרך גם מהפכת ספרי האודיו. תנועת המלקחיים הזאת היתה אמורה למחוץ לרסיסים את הספרות המודפסת. אבל התחזיות התבדו ותעשיית הפרינט, כמו חתול עם תשע נשמות, שורדת איום אחר איום — הקולנוע, הטלוויזיה, האינטרנט ובעשור האחרון גם הספרים הדיגיטליים והקוליים. אולי ההתחממות הגלובלית היא שתהרוג אותה בסופו של דבר.

מי שמחפש סיבות לשרידותן המופלאה של מלים מודפסות על נייר יכול למצוא אותה בספרו החדש של קובי ניב, "בסוף כולם נמותו". הספר הוא חגיגה של עיצוב גרפי השמורה רק לקובץ דפים מוחשיים. שלא תבינו לא נכון, לא מדובר בציורי פופ־אפ מקפצים, אילוזיות ויזואליות משוכללות או משהו מן הדברים המורכבים האלה. גדולתו העיצובית של הספר היא דווקא בפשטותו האלגנטית. טריק קטן ובסיסי מושך אל הספר את העין, ואחר כך גם את הלב: העלילה מתחילה בכריכה. כלומר, על הכריכה אין איור ושם הספר או שם המחבר לא מתנוססים עליה בגאון. על הכריכה של "בַּסּוֹף כּוּלָּם נָמוּתוּ" מופיעה כותרת הספר בפונט מוגדל קמעה ורווח אחד אחריה מתחילה העלילה. ככה, בלי הקדמות, בלי הכנות, בלי כל הזכויות שמורות ושנת הוצאה וכו'.

וזה עוד החלק הפחות נועז בעיצוב הספר. כשהופכים את הכריכה וקוראים את גב הספר, השער האחורי, מוצאים את פסקת הסיום. כן, כן. הלאה עריצות הספוילרים העקשנית! קדימה ספרות שבטוחה באיכות עלילתה ולא חוששת לחשוף את הסוף כבר בהתחלה. כל מי שהתמסר ליצירה סיפורית כלשהי (ספר, סרט, סדרה) יודע שאם זה כתוב טוב, ידיעת הסוף אינה פוגמת בהנאה.

ניב הוא כותב מנוסה עם ביטחון עצמי, עט ממזרי וראש קולח, בין אם הוא מחבר פרוזה, מאמר עיוני או עיתונאי או מערכון לטלוויזיה. הוא מאלף את העברית במיומנות, שולט ביצירי הדמיון שלו ובורא עולמות עמוסי פרטים, משעשעים, אבסורדיים, טרגיים ומקוריים. כמו בספריו הקודמים, גם כאן העלילה שוצפת, מפורטת, סוחפת. חוויית הקריאה מזכירה התבוננות במפל עוצמתי — זה ממכר ומרהיב, אבל גם מסחרר ומעיק.

עטיפת ספרו של קובי ניבהוצאת טפר

ואם נשוב להתחממות הגלובלית, בדיון עליה, לפחות בישראל, צבר ניב כמה נקודות זכות. הספר שלו סביבתי להפליא (ככל שיכול להיות אוסף דפים שיוצרו מעצים, עברו תהליך הלבנה כימי והודפסו עליהם אותיות מחומר שחור). למה סביבתי? מכיוון שאין בו ולוּ פיסת נייר אחת מיותרת. הספר, כאמור, מתחיל בכריכה הקדמית ומסתיים בכריכה האחורית וכל הדפים, אפילו פנים הכריכה, גדושים במלים. בכריכה האחורית, פרט למשפטי הסיום של הספר, מופיעה גם פסקה קצרה ובה התודות, שנת ההוצאה, "כל הזכויות שמורות" וההצהרה הקבועה (disclaimer בלעז), שברוב הספרים היא מיותרת. מישהו באמת חושב שהעלילה והדמויות המוזכרות בה אינן פרי דמיונו של המחבר? הלוא זה ספר פרוזה.

כשקולטים עד כמה יעיל מבנה הספר של ניב, מתחוור כמה דפים ריקים יש בספרים אחרים. בסקירה של עשרה ספרים אקראיים בביתי ספרתי בממוצע שמונה עמודים ריקים: שישה בהתחלה, ובהם בין השאר הכותרת, שתופסת לבדה עמוד שלם. למה, בעצם? הרי רק קראנו אותה על הכריכה. האם כבר יכולנו לשכוח את הכותרת? עמוד אחר כך מגיע שם ההוצאה, בעמוד שאחרי הקדשת המחבר/ת, אחריו תודות וכן הלאה. אם בתחילת הספר לפחות כתוב משהו, בשני הדפים המיותרים בסוף לא מופיע דבר. אלה סתם דפים לבנים, שמשום מה מבקשים להגן על המלים האחרונות בעלילה מפני מגע עם גב הספר. בחישוב פשוט מגיעים למסקנה שעל כל מאה עותקים של "בַּסּוֹף כּוּלָּם נָמוּתוּ" נחסכים 800 דפים מיותרים בעולם. מכיוון שאנחנו על סף קטסטרופה סביבתית, אין לבטל את ההישג הזה.

שלל מיתות

המלה "קטסטרופה" לא מוזכרת כאן סתם. ספרו של ניב עוסק בה. הוא לא מתמקד בקטסטרופת ההתחממות הגלובלית, אלא בקטסטרופה־אחות, כפי שאפשר ללמוד משם הספר המתאר את הקטסטרופה האולטימטיבית — מוות — ועוד של כולם. אל האמרה השגורה "בסוף כולנו נמות", שמבקשת לעודד את הזולת באמצעות ביטוי של ייאוש תהומי, שנובע מהאמת הכואבת על מותנו הבלתי נמנע, הוסיפה העט הממזרית של ניב טוויסט בדמות מעבר של האות ו' ממלה אחת לשכנתה. אחרי כמה עמודים כבר אפשר לנחש מי מחמשת גיבורי הספר הוא שתרם לכותרת הספר את שגיאת ההגייה.

המוות הוא גיבור מרכזי בסיפור. הוא מופיע כמעט בכל עמוד, לעתים מגיח בהפתעה ולעתים בעקבות אזהרה מראש, לעתים מוזמן מתוך ייאוש וסבל שהגדיש את הסאה ולעתים מגיע בפראות בלתי רצויה. הוא מדובר ומוחשי. ניב הורג את בני המשפחה והחברים של גיבוריו בנדיבות. גם באמצעות "המגיפה" הגדולה, שמיד נגיע אליה, וגם בשלל מיתות משונות אחרות. "חשבתי שכולנו פה רוצים עכשיו למות, אבל לא אמרתי כלום, שתקתי כאילו שהוא צודק, כאילו אנחנו רוצים לחיות", אומר בהתחלה המספר, יוז'י, ובכך מתווה את נימת הסיפור לכל אורכו.

קובי ניב

קובי ניבמוטי מילרוד

עוד כתבות בנושא

המוות הוא גם נחמה, כפי שמסביר ליוז'י מושקו, אחד מחמשת גיבורי הספר, במונולוג יפהפה: "הרי כבר מגיל שש כל ילד יודע שהוא ימות, אז מה אתם מפחדים לדבר על זה?… ההיפך, ידיעת המוות, ההכרה בזה שאתה, אני, כולנו, כל אחד מאיתנו, הולך למות, זה דבר טוב, זה עוזר בחיים… אם אתה מבין, מכיר בזה, אבל באופן עמוק, יום־יומי, שכל שנה, כל חורף, כל שבוע, כל יום, יכול להיות, ויום אחד גם יהיה, האחרון בחיים שלך, אז אתה חי, אתה עושה בחיים שלך רק מה שאתה רוצה לעשות, רק מה שאתה אוהב. אתה לא מבזבז את הזמן שלך על שטויות. אבל לא במובן שתזיין כל הזמן ותאכל רק גלידה, במובן של לתת לעצמך משמעות לחיים שלך. ורוב בני האדם, גם אני, אני מבין את זה עכשיו, אבל עכשיו זה כבר מאוחר מדי, רוב מוחלט שבמוחלטים של בני האדם מבזבזים את החיים שלהם על הבל ושטויות. לא חבל? הרי חיים רק פעם אחת, לא? אז לא חבל לבזבז את הצ'אנס היחיד הזה על כלום?"

זומבים מעזה

עלילת הספר מתארת לילה אפל וקודר אחד, על אסדת אשפה אחת, ששטה בנהר ההדסון בין מנהטן לניו ג'רזי. כך מתוארת האסדה: "מסביבנו, מעלינו, מזווית הרביצה שלנו, נראו שקי הענק של הזבל כמו שדה קטל של דינוזאורים עצומים, מתנודדים ברוח, מסטולים, שיכורים, דוממים, אולי גוססים, מאיימים. הכרך הגדול השמיע מרחוק המייה מתמשכת, עמומה, מי הנהר תופפו קלות בדופן האסדה, להקות העכברושים הזוללים בשקים צייצו בעליזות".

חוץ מאשפה מעבירה האסדה גם סמים וגופות בשירות המאפיה האיטלקית. בלילה האחד הזה שזורים אין־ספור זיכרונות שמחליפים ביניהם חמשת הגברים שעל הסיפון, כולם ישראלים שברחו ממולדתם הים־תיכונית בגלל מגיפה. הכל מעורבב זה בזה — הזמנים גולשים לכאן ולכאן, השיחות נשזרות בזיכרונות והוויכוחים הפוליטיים בשיחות נפש — אבל ככל שמתקדמים הכאוס העלילתי מקבל היגיון והרבדים נבנים זה על גבי זה. בהדרגה נחשפים עוד ועוד פרטים על המגיפה הנוראה, שהתחילה בעזה ועברה לישראל חרף הניסיונות הישראליים למנוע זאת. בגלל אימת המגיפה הטיל העולם סגר מוחלט על ישראל — אין יוצא ואין בא. בהמשך מתברר שמדינות העולם מצאו דרך נוספת להתמודד עם המגיפה, המזכירה באופיה מתקפת זומבים, אך לא אתאר אותה בשביל מי שבכל זאת חושש מספוילרים.

כל אחד מהגברים שעובדים על האסדה נמלט מישראל הנגועה בדרך אחרת. יוז'י מתאר את עצמו ואת עמיתיו לסיפון כ"בני אדם מוזרים, שרוטים, רגילים, שפתאום, אולי לא פתאום, הפכו לפליטים, מסתתרים, מנותקים, אבודים… אני חושב שלא רצינו לזכור, לא לזכור ולא להיזכר במה שהיה. בגלל זה היינו שותקים, כולם". לאורך רוב העלילה נמסרים פרטים מעטים מאוד על יוז'י. ידוע רק שהוא "זקן בלי תעודות". רק לקראת סוף הספר הוא פורט את סיפורו האישי. בנקודה זאת נוקט ניב תחבולה ספרותית מעניינת — יוז'י חושף את עלילת חייו רק בפני הקוראים, בגוף ראשון, אך סיפורו אינו מגיע לאוזני חבריו לאסדה.

קובי ניב מספר על ספרו "בסוף כולם נמותו" – דלג

[embedded content]

קובי ניב מספר על ספרו "בסוף כולם נמותו" קובי ניב

לצדו של יוז'י אפשר למצוא את איזמירלי האמיץ והישר, שהעברית שלו מתובלת בשגיאות קטנות האופייניות רק לו. איזמירלי מחליט לשבור את השתיקה הרועמת סביב "המגיפה" ובאותו לילה הוא מדבר עליה, חרף מחאת חבריו. "אני ידבר על זה, ועוד איך" (כל השגיאות במקור), הוא אומר ועושה. אנחנו מתוודעים לפרכוסים, לניסיונות להדוף את המגיפה ללא הצלחה ולסוף הטרגי של מדינת ישראל, ארץ שחיידקיה אכלו את יושביה ללא הבדל דת, מין וגזע.

מייק, ותיק הפליטים הישראלים, הוא קפטן האסדה והבוס של כולם. כשהתגורר בישראל עבד כמנהל חשבונות במוסד, אבל למאפיה האיטלקית בניו ג'רזי, שמספקת להם את העבודה על אסדת הזבל, סיפר שהיה מחסל של המוסד. מתוך הכבוד שהגנגסטרים רוחשים ליהודים ולמוסד הם מעסיקים אותו — תחילה כמחסל ובהמשך כמנהל אסדת האשפה. דמות נוספת היא מושקו, קיצור למושקוביץ הזקן, מכונאי הספינה בן 80. עמדותיו מאפיינות את השמאל של פעם, שהאמין בשלום בטרם השתלטו על התודעה הישראלית הציניות והאימה שמאפיינות את שלטונו הממושך של בנימין נתניהו. מושקו, אולי באופן סמלי, חולה בסרטן ריאות. שיעוליו התכופים מלווים את העלילה, נחלשים ומתחזקים במטונימיה מדויקת.

מושקו הגיע לארצות הברית לפני פרוץ המגיפה, במסגרת טיול גמלאים, ואז "בדיוק התחילה, הודיעו, על הבלוקדה, על המצור. אבל זה היה עוד בשלב הראשון, לפני שזה התגלגל למה שזה היום. כבר אסור היה לצאת אז, אבל לחזור, רק לאזרחים ישראלים, עוד היה אפשר. רק במטוסים של 'אל על', שעברו חיטוי מיוחד ועמדו בשדות תעופה בקצה ממש, אבל עדיין היה אפשר לחזור… אף אחד אז עוד לא הבין, שזה הולך להיות להרבה, אולי לאלפי, שנים, הסגר הזה". מושקו נותר הרחק ממשפחתו, חסר בית ורעב. בצירוף מקרים פגש את מייק, שלאות סולידריות בין ישראלים הציע לו לעבוד על האסדה כמכונאי.

הצעיר מבין החמישה הוא שלומי, בחור צעיר ואומלל שאיבד את שפיותו בגלל התעללות שחווה. הוא גדל בבית דתי בחיפה והוברח מישראל על ידי אמו רגע אחרי ששערי המדינה נסגרו. השתלשלות עניינים טרגית הובילה אותו לספינת קרוז, שם התעללו בו במשך שלוש שנים וחצי שני מלחים סרבים או קרואטים. ניב לא חוסך את פרטי ההתעללות, שמתוארים מיד בתחילת הספר, אולי כאזהרה לקוראים מפני האלימות הקשה שמלווה את העלילה לכל אורכה. שלומי, שמדבר בבליל שפות ומרבה לשגות בלשונו, מספק לספר את כותרתו המשובשת. לעתים קרובות הנאיביות הפוסט־טראומטית שלו מניעה את השיחה בין הגברים, למשל כשהוא שואל "אז מה אתם הכי מגעגעים בארץ?"

הארץ שמעבר לנהר

העלילה מתנהלת בתנופה מלאת פרטים והדמויות מרובדות ועמוקות. אישיותן נחשפת טפח אחר טפח, ולצדן מסתלסלות עלילות משנה פרועות לא פחות. למשל, סיפורו של הסבא המאפיונר שעבד כנער בתיאטרון יידיש בניו יורק, או קורותיו של הילד המוכה שהתאבד ביום בר המצווה שלו. בתוך כל אלה מתערבבים מוטיבים ישראליים מוכרים: יחסי יהודים־ערבים, חילונים־דתיים, מזרחים־אשכנזים ושמאלנים־ימנים, מלחמות ישראל, פוליטיקה, אלוהים, אזכורים תרבותיים; והסגר על עזה, שהתפתח בספר לממדים מפלצתיים, שבלעו את ישראל כולה.

בתוך הוויכוחים, השיחות, הזיכרונות והטרגדיות שפקדו את הגיבורים מופיעים גם רגעים של חסד והומור. באחת השיחות, לדוגמה, אומר יוז'י: "יכול להיות שזה שבשמים שומר יותר דווקא על אלו שלא מאמינים בו, כי אלו שמאמינים הם כבר לקוחות שלו לכל החיים, אז מה אכפת לו מהם? הוא מחפש לעצמו עכשיו לקוחות חדשים".

העלילה עשויה להזכיר את ספרו של מייקל שייבון "איגוד השוטרים היידים". בשני הספרים מתוארת התארגנות גברית של יהודים הרחק מישראל. בעוד ששייבון משתמש במבנה זה לכתיבת רומן בלשי, אצל ניב העלילה היא זרם תודעה דיסטופי. הקריאה בספר מסחררת, לופתת, מהירה, מאלצת להתמסר כליל לתנועה. לכך תורם גם מבנה הספר (חסכנות בנייר, כבר אמרנו), שהוא נטול חלוקה לפרקים. אין אפילו מנוחה רגעית אחת באמצעות איזה רווח בין פסקה לפסקה. כלום. במוזיקה קוראים לטמפו כזה "פרֶסטוֹ", מהיר מאוד ודחוס מאוד. תוך כדי קריאה אפשר לדמיין את ניב עומד כמנצח, מנענע את ידיו בתנועות גדולות, ממריצות, ואת תזמורת המלים נענית לו בהתלהבות. התוצאה היא שהקוראים נפלטים בסוף הקריאה כאילו יצאו זה עתה ממערבולת, תרים אחר אוויר לנשימה, בדומה לחמשת הפליטים המתוארים בספר.

Let's block ads! (Why?)



Source link

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *