Menu

בשתי התערוכות החדשות של חיימי פינכל השתיקה עדיפה על הדיבור



הביקור בשתי התערוכות של חיימי פניכל המוצגות במקביל — האחת בגלריה בסיס בהרצליה פיתוח, והשנייה במוזיאון הרצליה — הותיר אותי מבולבל. זו שבבסיס, המוצגת תחת הכותרת "בבל", מציגה שלוש עבודות שנעשו בהזמנת האמן, אך ללא מגע ידו. האחת היא מיצב גדול ונקי של חזיתות בנייני מגורים, שנראה כמו מודל מוקטן שעבר הגדלה ונשאר תקוע במידת ביניים מוזרה. החזרתיות התעשייתית והמדויקת של המרפסות יוצרת אמנם אפקט ראשוני, אך זה מתפוגג די מהר נוכח הסתמיות שבדימוי והביצוע הסטרילי של העבודה. עבודה אחרת מכילה פס אור נע שנראה כמו תאורת מעלית שעולה ויורדת מאחורי דלתות סגורות, וממשיכה את האסתטיקה הנקייה של העבודה הראשונה.

העבודה השלישית היא עבודת וידאו שצולמה מרחפן שעולה אנכית, ובה מתועדות קומה אחר קומה של בנייני מגורים רבי קומות ברמות שונות של בנייה, שימוש ובלאי. לעבודה מתלווה פסקול מטריד, שמנסה לכפות אווירת דרמה קודרת על היצירה — קודרת בהרבה מקומות הבניינים הכעורות, שהחזרתיות שלהן דווקא מופרעת על ידי פרטים ייחודיים ואפילו חביבים — אנשים על המרפסת, עציצים, צעצועים.

חלל התערוכה "תל"
במוזיאון הרצליה. שם
לב לפרטים

חלל התערוכה "תל" במוזיאון הרצליה. שם לב לפרטיםלנה גומון

עוד כתבות בנושא

במהלך הצפייה ביצירה נזכרתי עבודה דומה של האמן הצרפתי קאדר עטייה, שבאמצעות רחפן שעולה אנכית צילם את השיכונים הברוטליסטיים והחזרתיים לאין קץ בהם גדל בצפונה של פריז. עבודתו של עטייה מוקרנת על מסך עצום בגודלו, ללא סאונד, ומעבירה את הצופה חוויה גופנית שקשה להתכחש לה. לעומתה נראית העבודה של פניכל, בה מצולמים כל מיני בניינים, מכוערים אך לא מרשימים או מאיימים במיוחד, כפעולה לא מדויקת. אפשר אולי לומר שהיא עוסקת קצת בניכור, קצת בחזרתיות, קצת באיזה דיכאון קיומי ובחוסר הייחודיות של היחיד, אבל לא מצליחה לגבש אותם לכדי תובנה חזקה או להעביר משהו חוץ מהמחשבה המאוד כללית: "תראו איך אנחנו חיים".

הסחת דעת

התערוכה "תל" שמוצגת במוזיאון הרצליה לעומת זאת, מציגה שורת אובייקטים שנראה שנלקחו מאתר בנייה עזוב, אך למעשה פוסלו על ידי האמן באופן שיוצר אשליה שהם אכן מה שנראה שהם: מריצה הפוכה, סולם רעוע, מסמר, קיר לבנים. פניכל יודע לשים לב לפרטים ולהשתמש בחומרים, לכן ההתבוננות בפריטים שיצר מתגמלת במידה מסוימת, אך מסוימת בלבד. לפניכל היתה כאן לדעתי הזדמנות ליצור חוויה הרבה יותר כוללת, שתפתיע את הצופה ותגרום לו להרהר באופן יותר עמוק בשגיאות התפיסתיות שלו. זה היה קורה אולי אם האובייקטים השונים היו מוצבים בצורה שתעצים את האשליה, כך שייראו כמו אתר בנייה קטן שהועבר כמות שהוא למוזיאון, ישר ולעניין. אבל במקום זה העצמים השונים שבחדר ממוקמים בנפרד, ומוצבים בריחוק ובסטריליות שמשאירים מקום רק להתפעלות מכישרונו הטכני של האמן, ולא ממהלך אמנותי שלם שהוא יצר עבור הצופה.

מתוך התערוכה "בבל" בגלריה בסיס

מתוך התערוכה "בבל" בגלריה בסיס לנה גומון

אחת העבודות במיצב הזה היא פסל של עמוד מתכת שעליו מצבור של קונכיות שבלולים, ששוב הזכירה עבודה של עטייה, הפעם את Snails מ–2009. עטיה צילם את השבלולים על רקע שיכון פריזאי, במה שמצליח ליצור מבט מפתיע על שניהם. האם השימוש של פניכל בשבלולים בא לשרת את אותה מטרה?

יצאתי משתי התערוכות של פניכל כשאיני מבין מה בעצם מוצג בפניי, כאשר ההגדרה הקרובה ביותר שמצאתי לנושא המשותף לשתי התערוכות הוא "בניין". כאן אתר בנייה, שם בניינים, כאן פיסול ידני, שם מיקור־חוץ.

מתוך התערוכה "בבל" בגלריה בסיס

מתוך התערוכה "בבל" בגלריה בסיס צילום: לנה גומון

אם כבר הזכרתי את עטייה, כדאי לציין שהעיסוק שלו נובע ממקור אוטוביוגרפי, ושבמסגרת התיעוד שלו את האדריכלות הלא־אנושית שסבבה אותו כשגדל הוא תיעד גם את דמויות השוליים שחיו בתוכה, איתן ההזדהות שלו ניכרת. פניכל לעומת זאת, נראה שניגש אל הנושא באיזו שכלתנות מרוחקת וחוסר מעורבות, שהופכות את הפעולות שלו, בעיניי, לבלתי אישיות וחסרות עניין.

גם בעניין כותרות התערוכות נותרתי במבוכה. את "תל" אולי מסבירה העבודה שנראית כמו ערימת חול המגובבת כנגד אחד מקירות מוזיאון הרצליה, אבל "בבל"? האם הכותרת הזאת באה להוות קונטרה לגנריות ולסטריליות הבולטות בעבודות המוצגות? או האם היא מתייחסת פשוט לבנייה לגובה, כאשר הווידאו מייצג זאת בצורה די פרומה וחלקית? כזכור, הסיפור המקראי על מגדל בבל עוסק בהיבריס האנושי, בניסיון לבנות מגדל שיגיע עד השמיים, ובעונש ה"הפרד ומשול" שהטיל אלוהים על אותם יומרנים בכך שכפה עליהם לדבר בשלל שפות. דווקא הריבוי ופרימת האחידות שבסיפור מגדל בבל הם גורם הכישלון. אבל פניכל מראה לנו בדיוק את ההיפך. האם הוא נקט באירוניה, או שמדובר בחוסר עקביות, קשה לי לומר.

אין ספק שלחיימי פניכל יש ידיים טובות. לכן חבל לדעתי שעל שתי התערוכות שלו השתלטה דידקטיות מהסוג "הנכון", שעוזרת כביכול "לעורר שיח", אך למעשה מהווה הסחת דעת. חבל שזה בא על חשבון ההתמקדות בפיסול, גם אם התמקדות כזאת היתה מזמנת שתיקה במקום דיבור. הרי על כל דבר אפשר לדבר, על אוכל, על עננים, על כדורגל, טוב שלפעמים באה האמנות וגורמת לנו לשתוק. חבל שזה לא קורה הפעם.

חיימי פניכל, "תל", מוזיאון הרצליה, הבנים 4 הרצליה, ב', ד', ו', ש' 10:00–14:00, ג', ה' 16:00–20:00, "בבל", גלריה בסיס, המדע 14 הרצליה פיתוח, ג' 12:00–18:00, ד' 12:00–20:00, ה' 12:00–18:00, ו' 10:00–14:00



תגובות

דלג על התגובות

הכתבות הנקראות היום באתר

Let's block ads! (Why?)



Source link

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *