Menu

גבאי — עצבי ברזל או נכנס סדרתי בקיר?


הנקודה המכרעת בשרשרת העלילתית של השבוע האחרון היתה חיבורה של מפלגת עוצמה יהודית עם הבית היהודי והאיחוד הלאומי, בהשתדלותו של ראש הממשלה.

אפשר להתעכב על אופיה האידיאולוגי של מפלגת הכהניסטים הזאת ואפשר להסתפק בקביעה שזו מורסה פוליטית שתתנקז לתוך בית המחוקקים וכל תכליתה להציל את עורו של בנימין נתניהו. לא אחוז החסימה ולא מנדטים אבודים לגוש, כי אם החוק הצרפתי שייתן לו חסינות מחקירות ופסקת ההתגברות שלא תאפשר לבג"ץ לבטל את החוק, הם שדחפו את נתניהו להיאבק על אצבעותיהם המלוכלכות של איתמר בן גביר, מיכאל בן ארי, ברוך מרזל ובנצי גופשטיין.

עוד כתבות בנושא

זה מבצע אחד פלוס אחד, שמצביעי המרכז־שמאל לא יסבלו ולא מעט ימנים הגונים יתקשו לבלוע: גם הכשרתם של ממשיכי כהנא וגם חקיקה מיוחדת להציל את עורו של ראש ממשלה מכתבי אישום. נתניהו הבין את הזעם שמהלך שקוף כזה יעורר, צפה את גל הנגד והחליט לקחת סיכון.

בכך העניק מוטיבציה חזקה מאי פעם למחנה ה"רק לא ביבי" והאיחוד בין בני גנץ ליאיר לפיד, עם גבי אשכנזי כבונוס, הפך בזכותו להפקה בממדים של סרטי מארוול, המאגדים ליקום משותף כמה גיבורי על.

דומה שהפרט החשוב הזה לא נכלל בשיקוליו של אבי גבאי. הסקרים שלו הראו שהחיבור עם מרצ לא מניב מספר מנדטים שמצדיק אותו. הסקרים הראו לו שגם מפלגתו וגם מרצ עוברות את אחוז החסימה. יש להודות שבשנה האחרונה גבאי גם חטף מתמר זנדברג לא מעט. היא הציגה אותו כימני כמעט וכשהתחילו הדיבורים על חיבור בין שתי המפלגות קראה ביהירותו של העכבר היושב על גבו של הפיל — טוב, פילון, במקרה הזה — לכל מי שמקבל את עקרונות מפלגתה לבוא ולחבור אליה. רק בצוק העתים היא קראה לגבאי להתאחד.

התוצאה הסופית היא שתקבע אם לגבאי יש עצבי ברזל או שהוא נכנס סדרתי עם הראש בקיר. אם שתי המפלגות יעברו את אחוז החסימה, הוא קיבל את ההחלטה הנכונה. אם מרצ לא תעבור, כפי שהסקרים מורים עכשיו, גבאי יישא על כתפיו את פירוק המחנה הציוני, סילוקה של ציפי לבני מהזירה הפוליטית וסופה של מרצ. אם גם מפלגת העבודה לא תעבור את אחוז החסימה, גבאי סתם את הגולל בהחלטתו על הסיכוי להחלפת השלטון בכך שצימק את הגוש.

כל אחד יכול לראות שזה סיכון לא סביר בשביל הישג לא מאוד משמעותי. זהותן הנפרדת של שתי המפלגות האלה, שגם כך צריכות לחשב את מסלולן מחדש, אינה קריטית כפי שנדמה ליושבי הראש הנבחרים שלהן, בוודאי לא בעת הזאת.

לכן הכנסתם של הכהניסטים לכנסת, בנוסף לאיום של מינוי בצלאל סמוטריץ' לשר החינוך, כשהחוק הצרפתי מרחף מעל המליאה — היא רגע מכריע כל כך. אחרי פריימריז מוצלחים במפלגת העבודה ונבחרת מצוינת, אפשר להניח שרבים ממצביעי המחנה היו מתרווחים בכיסאותיהם ואומרים לעצמם, הכחול־לבן האלה יסתדרו כבר בלעדי — ונותנים את קולם לעבודה.

עכשיו תחושת הבהילות במחנה השמאל גדלה. מה שמונח על כפות המאזניים גדול ומכריע מדי. כדי שגבאי יבין את כוונתי, הנה פיסת זיכרון פרטי: בעת מבצע "צוק איתן" עמדתי לא אחת מול פרצופם המיוזע של בן גביר, בן ארי, מרזל וגופשטיין בהפגנות, פיותיהם פעורים בחרון ומקהלת המלאכים של ארגון להב"ה שרה בהתלהבות, "למה בעזה אין לימודים, כי כל הילדים שם כבר מתים". כל תו בפניהם חקוק עדיין בזיכרוני.



תגובות

דלג על התגובות

הכתבות הנקראות היום באתר

Let's block ads! (Why?)



Source link

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *