Menu

דרך כוכב?


גדי איזנקוט היה ראוי לרוב דברי השבח שהורעפו עליו עם סיום תפקידו. בדרכו האיטית, העקשנית — ופעמים, דוגמת הפעולות בסוריה, גם הנועזת — צה"ל עשה את רוב המוטל עליו בתחומי הביטחון השוטף. עם זאת, בתחום הארגוני־תרבותי, כפי שהראה נכונה האלוף יצחק בריק, חותמו לא היה בולט. זהו תחום רחב, הכולל בתוכו מרכיבים משמעותיים ביותר שהיעדרם גורם לכישלונות מערכתיים, דוגמת הכישלונות הכואבים והיקרים בשתי מלחמות לבנון — וכישלון המערכות בעזה מאז העקירה־הבריחה האומללה ("ההתנתקות טובה לביטחון") של שנת 2005.

בנאומו הצנוע בטקס שבו היה לרמטכ"ל ה–21, אביב כוכבי לא הבטיח גדולות ונצורות. אף שנועד להן על פי שיפוטם של רבים מאלו שהיו מפקדיו ופקודיו, הוא מעדיף, מן הסתם, שמעשיו ידברו בעד עצמם. כך יאה. אולם במעט שאמר, ושהתקשורת הבליטה, הוא הבטיח צבא "קטלני", ואת "חיזוקו של קיר המגן". חבל שנדרש לדימוי האחרון.

עוד כתבות בנושא

אלפי קילומטרים של "קירות מגן" חונקים אותנו — ובמיוחד את היצירתיות של צה"ל — מכל עבר. מבחינת איכות ציודו ורמתו הטכנולוגית, צה"ל הוא אכן "צבא קטלני". לא כן מבחינת רוחו, בעיקר רוח מקצת מפקדיו הבכירים. יעידו התוצאות הזעומות בעשורים האחרונים, הן בשדה הקרב והן בתוצאות המדיניות שבאות בעקבות הפעולות המלחמתיות. צבא קטלני באמת היה מכה במלחמה את צבא חיזבאללה שוק על ירך; בוודאי שאחריה היה מונע ממנו לצבור שפעת טילים המאיימים על כל פינה בארץ. כך גם לגבי חמאס, שממשיך לעשות בדרום ככל העולה על רוחו. כך מתנהל צבא מכיל, לא צבא "קטלני".

איננו זקוקים ל"קיר מגן". קיר כזה מזמין, מאז ומעולם, ניסיונות להבקיעו. לעומתו, אנו כן זקוקים ל"קיר הברזל" נוסח ז'בוטינסקי. היינו קרובים להשגתו במלחמת העצמאות, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. בכל אחת מאלה היתה חסר, בנוסף לניצחון הצבאי הבלתי מעורער, חזון מדיני רחוק טווח — ונחישות להשיגו. בקוצר ידם, ראשי המדינה בכל אחת מהמלחמות הללו הניחו לאויב להתאושש ולשוב לסורו. גם כשכרת עמנו שלום, אנואר סאדאת הכתיב את תנאיו, משל היתה זו מצרים, ולא ישראל, שניצחה ניצחון מוחץ במלחמה.

בכל תולדותיו, לצה"ל היה רק מצביא אחד שהבין זאת וששאף להכרעה מוחלטת — משה דיין. מנגד, היה זה משה דיין, שר הביטחון של ששת הימים ויום הכיפורים, שכשל כמדינאי. בפזיזותו ובמו ידיו ניתץ את פוטנציאל "קיר הברזל" של שתי המלחמות האלה, ופרט את הישגיהן הצבאיים — גם כדי להשיג רהביליטציה למחדליו — לפרוטות מדיניות קצרות מועד. את הפירות הבאושים שלהן אנו אוכלים עד עצם היום הזה.

אחד ההבדלים העיקריים בין גנרל מקצועי מצוי לבין מצביא הוא שאר רוח, ראייה לטווח ארוך, היסטורי, ויכולת האיגוד וההובלה של כל המערכות לכיוון האסטרטגי שאותו סימן המצביא. צה"ל זקוק היום למצביא שכזה. כוכבי, כך אומרים, ניחן בתכונות של מצביאות. במסגרת תכונותיו אלה עליו להנחיל לצבא את מה שלא אִפיין אותו, לפחות באופן מובהק, מאז ייסודו: האמונה שניתן להגיע להכרעה צבאית מוחלטת, שאחריה לא יהיה עוד צורך במלחמות נוספות. היהיה בכוחו להנחיל אמונה זאת?



תגובות

דלג על התגובות

הכתבות הנקראות היום באתר

Let's block ads! (Why?)



Source link

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *