Menu

דרכו של גלעד קמחי אל צמרת הניהול של תיאטרון הקאמרי. פרופיל


כשגלעד קמחי הודיע לבית ליסין שהוא עובר לקאמרי, התחושות נעו מהלם לכעס. במאי הבית הצעיר סומן כהבטחה גדולה. האם לפרישה יש קשר למחזה שהיה קרוב ללבו במיוחד או למועד פרישתה הלא ודאי של המנהלת האמנותית ציפי פינס? דבר אחר ברור: עכשיו, עם כניסתו לתפקיד המנהל האמנותי של הקאמרי – אחרי הקדנציה בת רבע המאה של עמרי ניצן – הוא יצטרך להוכיח שהוא גם יודע לנהל. דיוקנו של אחד הכוחות החזקים והמשפיעים בתיאטרון הישראלי

בדצמבר 2014, במופע שציין 30 שנה לתיאטרון הספרייה ושלוש שנים למות מייסדו גרי בילו, הועלה קטע מעבר קצרצר שעורר פרצי צחוק בקהל. זה קרה כששלושה סדרנים במדים – אחת מהם נושאת כיסא, השניים האחרים שולחן – הגיחו לבמה וזוהו מיד: ציפי פינס, המנכ"לית והמנהלת האמנותית של בית ליסין, ונעם סמל ועמרי ניצן, מנכ"ל הקאמרי אז ומנהלו האמנותי, בהתאמה. דמות רביעית – גרי בילו, כלומר השחקן עומר עציון שגילם אותו – עמדה מהצד והנחתה אותם איך לסדר את הבמה לקראת כניסתה. הקטע כולו, שבוים על ידי הבמאי גלעד קמחי, ארך רק חצי דקה, אבל לא סתם חילץ צחוקים מהנוכחים: הוא הציג את שלושת משתתפיו באור אירוני מיוחד. היום, במבט לאחור, אפשר לראות בו אירוניה כפולה: קמחי, שגדל בבית ליסין אצל פינס והיה שם לבמאי הבית, בחר לפני פחות משנה לעזוב את הכיסא שהציעה לו ולעבור לתיאטרון הקאמרי, והצעד הזה מוביל אותו בימים אלה אל התפקיד שעוזב עמרי ניצן – המנהל האמנותי של התיאטרון. את המינוי הוא אמור לקבל רשמית בחודש הבא, וכשזה יקרה, גם זה יהיה קטע מעבר מיוחד, כמעט היסטורי אפילו: תחילתו של עידן חדש בקאמרי, אחרי הקדנציה בת רבע המאה של ניצן.

אף שבבית ליסין הוכו בהלם (ובכעס) לשמע ההודעה על העזיבה, מי שמכיר את קמחי לא לגמרי הופתע מהמינוי. במובנים רבים, הוא נחשב לילד פלא של התיאטרון. קמחי, בן 35, הוא במאי וכוריאוגרף המוגדר על ידי רבים כ"גאון", פועל בכל הז'אנרים התיאטרוניים ומוביל נבחרת יוצרים קבועה ונאמנה. אחרי שתי כהונות קצרות כבמאי הבית בבית ליסין ובקאמרי, הוא גם יכול לזקוף לזכותו הישגים אמנותיים ומסחריים ואהדה בתעשייה. ועם זאת, למי שיידרש לנווט את התיאטרון הגדול בישראל אל שנתו ה-75 אין כלל ניסיון ניהולי. הוא מעלה הצגות שהעלילות שלהן פתלתלות ודינמיות, אבל האם יצלח את הדינמיקות של אחורי הקלעים, את הפוליטיקה, מאבקי הכוחות והאתגרים הכרוכים בתפקיד החדש – את זה אין לדעת. קמחי עצמו נמנע מלהתראיין לכתבה זו, אבל מי שעבדו איתו מתארים דמות מורכבת: מנהיג ומוביל חברתי בוטח שסומן כבר בתחילת הדרך, אבל גם ילד נצחי שההצגות שלו מלאות קסם נאיבי ולעתים קיטש שנושק לז'אנר הצגות הילדים. הוא עצמו מתאר אדם חרדתי, המושקע רגשית ביצירה ולא נוטה לראות בהצלחה דבר מובן מאליו; שורת ההצגות שביים מלמדת שהוא גם לא עיוור לטעמי הקהל ומודע היטב להיבט הכלכלי־מסחרי של אמנות התיאטרון. אז מי הוא האיש שיוביל את התיאטרון הגדול בישראל בתקופה כה מאתגרת, של קיצוצים בתמיכה הממשלתית ומצוקות שיווק? ואיך אפשר לצפות שיוביל את הקאמרי?

עד לרמת הכפתור

כשקמחי – בן זוגו של השחקן גיא רוזן ואב לתאומות – נשאל פעם בראיון ל"הארץ" מה הן שאיפותיו בעוד עשור, הוא בחר לערפל את התשובה. "אני לא יכול לגלות כי מישהו יקרא את זה בסוף. אני יכול לומר שאני רואה את עצמי עובד במקצוע", הוא אמר, וככל שזה עשוי להישמע מוזר – הוא אכן עבד במקצוע מאז ומתמיד. בן הזקונים (אחרי שתי בנות) של סוזי, בעבר מנהלת לשכה בעיריית ראשון לציון, ושל נסים, טכנאי גז, הוא נשבה בקסמי הבמה כבר בילדותו והרבה לצפות בהצגות, להשתתף בחוגים דרמטיים ולהפעיל מעין תיאטרון קטן משלו. בן 13 הצטרף ללהקת הנוער המקומית "קול ראשון" והופיע איתה במשך שבע שנים, מתמקצע בין השאר בסוגת מחזות הזמר. "היינו עובדים שלוש פעמים בשבוע ולא ראיתי שום דבר בעיניים חוץ מהלהקה", הוא סיפר ב-2012 ל"עכבר העיר", "זה היה כל החיים שלי, ושם גם למדתי את האל"ף־בי"ת של המקצוע ואת רמת המחויבות שנדרשת".

גלעד קמחי. מנהיג ומוביל חברתי אבל גם ילד נצחי
ינאי יחיאל

בראשון היו כנראה מורים קפדנים. קמחי מוכר במחויבות הטוטאלית שלו, ואת הירידה לפרטי הפרטים של מלאכת התיאטרון – מהתלבושת, דרך הטקסט ועד לרגע שבו נדלק האור – הוא הביא איתו מאז לכל תחנה בדרכו. בראשונה שבהן, מחזור 2004 בבית צבי, למדו איתו רבים שהיו לימים לשחקנים מוערכים, מיניב ביטון ואנה דוברוביצקי ועד כנרת לימוני, אך קמחי הוא שהסתמן כמנהיג חברתי וגם כסוג של מולטי־טאלנט: לא רק שחקן אלא גם כוריאוגרף ואפילו במאי, ששמו הגיע גם לאוזניהם של תלמידי המחזורים האחרים של בית הספר באותה תקופה. "כבר בשנה א' גלעד הקים קבוצה משלו בבית צבי ובנה לטקס הסיום קטע של כוריאוגרפיה עם קטעים מ'שיקגו' – וזה היה מבריק!" נזכר הבמאי מיטקו בוזקוב, שלימד את קמחי וביים אותו בלימודיו, "כבר אז התייחסתי אליו כאל פרטנר ולא כתלמיד".

ולא רק הוא. המנהל גרי בילו עצמו העניק לקמחי לא פעם את האפשרות לביים את כיתתו, בין השאר במחזמר "גריז", שבו גם שיחק ויצר כוריאוגרפיה – הפקה מורכבת למדי לביצוע אפילו למי שחי ונושם את הז'אנר. "זה בעיקר הערב של גלעד קמחי: הוא גם שחקן בהצגה אבל גם במאי שיוצר ויניאטות רבות טעם, וגם כוריאוגרף רב המצאה", כתב מבקר "הארץ" אז מיכאל הנדלזלץ על המחזמר.

המוזיקאי אורַן אלדור, שהיה באותה תקופה המנהל המוזיקלי של בית צבי וכיום עובד בברודווי, נזכר בהתפעלות בהפקות ההן של קמחי: "היה בגלעד שילוב בין רגש ועומק גדולים לתפישה בימתית־בידורית, עם עין של הבנת ז'אנר מחזות הזמר, ממש ברמת ברודווי. הוא עומד בשורה אחת עם כל מי שעושה את זה היום בעולם וזה ניכר אצלו כבר אז".

באמצע העשור הקודם אכן היה נדמה שפניו של קמחי לברודווי, אבל ב-2008 הוא מצא את עצמו דווקא בפינת פרישמן בתל אביב. אחרי שני ניסיונות לא מזהירים בתחום המחזמר – הקברט המוזיקלי העצמאי "אצל הרננדו במרתף" ותוכנית הריאליטי "גריז" בערוץ 2 – נפתחה לפניו הדלת לתיאטרון בית ליסין: המנהלת ציפי פינס, שצפתה ב"אצל הרננדו במרתף" וגם שפטה ב"גריז", הזמינה אותו לביים מופע מוזיקלי שיפתח את פסטיבל "פותחים במה" בשנת ה-60 למדינה. התוצאה, "ברודווי פינת פרישמן", זכתה לתשבחות, אך רגע לפני עלייתה חווה קמחי את המשבר הקשה ביותר בחייו. חמישה ימים לפני הבכורה אמו סוזי, שאליה היה קרוב במיוחד, מתה מסרטן.

בראיונות שהעניק במשך השנים הוא סיפר כיצד ביקשה ממנו שלא לבטל את ההפקה וגם תיכננה איך תוכל להגיע לבכורה. עם מותה, הוא כיבד את הבקשה בדרכו. "ברגע שהיא מתה בבית החולים סיימתי את האבל עליה והרגשתי שהיא לא סובלת יותר", הוא אמר באחד הראיונות. "לאחר ההלוויה, ואחרי שלושה ימים ללא שינה, הלכתי לישון וחזרתי לחדר החזרות. ככה, עם כיפה שחורה וחולצה קרועה, הדגמתי לשחקנים איך רוקדים. בתום השבעה עלינו לקברה ובערב היתה ההצגה הראשונה, והמשפחה באה לראות את המופע".

"ברודווי פינת פרישמן" היה למקפצה מצוינת. הוא השתלב ברפרטואר של בית ליסין והניע את פינס למנות את קמחי, אז בן 26 בלבד, לראש קבוצת הצעירים של התיאטרון. היא לא הצטערה על כך. הקבוצה הזאת הביאה איתה חידוש אמנותי־חזותי לבית ליסין, וקמחי עצמו ביסס לו בתוך זמן קצר מעמד של במאי מסקרן, שמעלה הפקות עם במות משוכללות, ססגוניות תיאטרלית ועיצוב דמויות מושקע. "ב'מנדרגולה' ראית חבורה משוגעת, משתוללת, חסרת רסן, כובשת במה וכובשת לבבות, עם המון יצירתיות אמנותית שהתבטאה באופן שבו גלעד אירגן את הבמה", נזכר המנהל האמנותי והפדגוגי של בית צבי, הבמאי ארתור קוגן, במחזה מאת מקיאוולי בעיבודו של יעקב שבתאי, שקמחי ביים ב-2011 ושזיכה אותו בפרס התיאטרון לכוריאוגרף השנה. "הם פרצו לבמה ואכלו אותך".

[embedded content]

קוגן הוא לא היחיד שזוכר את הווייב הזה. מי שראה את "מנדרגולה" למשל, או את "חלום של לילה בלב קיץ" שקמחי ביים שנתיים קודם לכן, זוכר במיוחד את אנרגיית הנעורים הקבוצתית שעלתה מהן. מאז ועד היום תמונות ורגעים בימתיים מלאים תום ילדי וקצב ותנועה הם מסימני ההיכר של ההצגות שקמחי מביים, אבל לא פחות מכך גם הלכידות הקבוצתית בהנהגתו. "התחלנו כגרעין קטן ובכל הפקה שעשינו נוספו שחקנים לקבוצה והם נכנסו למערכת משומנת שעובדת", מספר דניאל אפרת, ששיחק ב"אצל הרננדו במרתף" ואחר כך הצטרף אל קמחי בקבוצת הצעירים. "הלכנו אחריו באש ובמים כי ראינו שהוא מרים אותנו למעלה".

ואולי דווקא "מונולוג" קצר של איתי טיראן, שהתוודע אל קמחי כשחקן כמה שנים מאוחר יותר, מסביר את פשר ההליכה הזאת. "גלעד הוא לא רק במאי במובן הטכני, הוא גם מכיל את השחקנים שלו", אומר טיראן. "יש לך תחושה שאתה מחוזר ונאהב ושמישהו מכיל אותך ורואה לנשמתך. זו התחושה הכי מחבקת שיכולה להיות לשחקן, והיא גם מאוד מאפשרת לך להתמסר ולהפיל את המגננות, להרשות לעצמך לחפש. בגלעד יש משהו נדיר בהקשר הפסיכולוגי הזה: הוא יודע לגרום לשחקן לחזור לאיזו נקודת התחלה שבה הוא קצת כמו ילד בגן שמשחק ומעמיד פנים".

איתי טיראן
איתי טיראן. היכולת להכיל
דודו בכר

אבל לא רק שחקנים מתקבצים סביב קמחי כמו דבורים סביב מלכת הכוורת. מאז "ברודווי פינת פרישמן" ועד היום פועל לצדו גם צוות מקצועי קרוב: המנהל המוזיקלי אמיר לקנר, מעצב התפאורה ערן עצמון ומעצבת התלבושות אולה שבצוב, שהצטרפה זמן קצר אחרי השניים. לאורך השנים נדרש הצוות הזה להסתגל לעוד תכונה מרכזית של קמחי: ורסטיליות. בין שבקבוצת הצעירים של בית ליסין ובין בהצגות שביים מחוץ לה, קמחי עבר מז'אנר לז'אנר. למעשה, הוא קפץ מז'אנר לז'אנר בקצב כזה, שצוות היוצרים בכוורת שלו – עצמון, לקנר ושבצוב – הופתע בכל פעם מחדש ונדרש להתאים את עצמו לסוגה ולסגנון שנבחרו.

"גלעד הוא לחלוטין לא צפוי. הוא רבגוני וזה חלק מהכיף: לחפש בכל פעם שפה", אומר עצמון אבל מיד מבהיר שהמלה "כיף" עשויה להטעות. "אני לא רואה ז'אנר אחד שיותר קל או נוח לו. הוא מתייסר על רגע קומי קטן באותה מידה שהוא מתייסר על סצינה דרמטית שלא עובדת. זה לא שיש מקום שבא לו בקלות, תמיד יש ייסורים".

נראה שלא רק בחירת הז'אנרים של קמחי אקלקטית, אלא גם הסיבות שמייחסים לכך האנשים שעובדים לצדו. "האקלקטיות שלו בז'אנרים נובעת בעיקר מסקרנות אדירה ומכך שהוא כל הזמן חוקר", מסביר נדב נייטס, ששיחק בשמונה הפקות של קמחי בבית ליסין, בקבוצת הצעירים ומחוץ לה, "הוא כל הזמן חושב שיש לאן לשאוף, אם כי בכל הז'אנרים תמצא אסתטיקה ששייכת לו".

נטע גרטי
נטע גרטי. עברה גם היא לקאמרי
עופר וקנין

ואילו נטע גרטי, גם היא מהשחקנים שמלווים את קמחי כבר תקופה, אומרת: "הוא מתייחס לטקסט ממקום צנוע, לא כופה את עצמו על החומר אלא חוקר אותו מתוך תחושה שהיצירה גדולה וחשובה יותר מהאגו שלו ושלנו, השחקנים. זאת גם הסיבה שההצגות שלו כל כך שונות אחת מהשנייה".

לקמחי עצמו דווקא היה הסבר אחר לרבגוניות. "במשך השנים גיליתי שאני בוחר את המחזות שאביים על פי רצון גלוי או כמוס לתרפיה עצמית במקומות הלא פתורים שלי", הוא כתב בתוכנייה של אחת ההצגות בבימויו. "(מקומות) כמו אחריות על אחות בעלת מוגבלות, אהבה מוחמצת או אובדן וזהות מינית". ובתוכנייה אחרת הוא הוסיף: "אני תמיד מוצא את עצמי תוהה אם אני יכול לטפל בעצמי דרך המחזות שאני מביים והחומרים שבהם אני מתעסק. בשבילי חדר החזרות משול מעט לחדר טיפולים".

בין שזה מחזמר או דרמה משפחתית, תרפיה עצמית או סקרנות – שותפיו ליצירה של קמחי חוזרים ומדגישים את הנאמנות לאמת האמנותית שלו, שבבסיסה הכמיהה לשרטט נרטיב ברור, בדרך מקורית, ובעיקר באסתטיקה מדויקת. "הוא מאוד נאמן לדרך, ולא משנה אם הוא מביים חומר מסחרי יותר לכאורה", אומר איתי טיראן. "שום דבר לא נלקח כעוד עבודה או עוד מחזה, הוא עובד בתוך סט ערכים עצמי נוקשה מאוד, לא עושה לעצמו הקלות".

הוא מחויב, אומרים גם אחרים, עד לרמת הכפתור בשמלה והמפסק בתפאורה – מה שכמובן מאפיין אותו כקונטרול פריק, לטוב ולרע – ורק בשנים האחרונות משהו אצלו השתחרר מעט. "גלעד הוא במאי שרואה את כל היצירה בשלמותה", מעידה אולה שבצוב. "הוא רואה איך זה אמור להיות ולכן מצד אחד קל לעבוד איתו ומצד שני ממש לא פשוט. הוא מסוגל לבוא למדידת תלבושות ולומר, 'בואי נשים פה כפתורים אדומים ופה סרט ירוק', שזה משהו נדיר אצל במאים".

להרגיש את הקהל

אלא שאם מועצת הנאמנות של הקאמרי אמורה לאשר בחודש הבא את המינוי של קמחי למנהל האמנותי, זה לא מפני שהוא אמנותי עד כדי התעלמות מטעם הקהל. להיפך. רשימת ההצגות בבימויו, בין השאר להיט העבר "חברות הכי טובות" של ענת גוב, שביים שוב, ו"משאלה אחת ימינה" לפי רב המכר של אשכול נבו, מראה שיותר מפעם אחת הוא הלך על בטוח והעלה חומרים מסחריים שהסיכויים להצלחתם הקופתית גבוהים בהרבה משל מחזות מאתגרים יותר – נטייה שהמבקרים לא אוהבים אבל התיאטרון הרפרטוארי מוקיר; בייחוד בתקופה שבה הירידה בתמיכה הממשלתית בתיאטראות הרפרטואריים פוגעת בתקציב, בעיקר בזה של הקאמרי, תקופה שבה אפילו הצגות מצליחות רצות פחות מבעבר ונמכרות בהיקף קטן יותר להיכלי תרבות בפריפריה.

[embedded content]

השילוב הזה בין אמת אמנותית ואסתטית להתחשבות בטעם הקהל, שמיתרגמת לפוטנציאל להצלחה מסחרית, הגיע לשיאו בשתי הפקות שעלו בהפרש של חודשים ספורים בסוף 2013 ותחילת 2014 – הקלאסיקה "סיראנו דה־ברז'ראק", שהיתה הגיחה הראשונה של קמחי לקאמרי, עוד כבמאי בבית ליסין, ו"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", לפי רב המכר, בבית ליסין עצמו. כל אחת משתי ההפקות סיפקה סימוכין לטביעת ידו הייחודית כבמאי – "סיראנו" זיכתה אותו בפרס הבימוי – אבל גם רצה מאות פעמים.

כך גם "המוגבלים", קומדיה מאת גור קורן, שעלתה בבית ליסין. החיבור בין ההומור המופרע, המתרחק מפוליטיקלי־קורקט של קורן, שעד אז כתב מחזות לפרינג' ולתיאטרון גשר, לבין הבימוי של קמחי הפך את ההצגה ללהיט תיאטרוני שחגג באחרונה ארבע שנים על הבמות – והיד נטויה. מאז הצטרף גם קורן למעגל הקרוב של קמחי, והשניים המשיכו לשתף פעולה – בין השאר ב"השחקנית" בבית ליסין וב"רומיאו ואמא" שכתבו יחד בקאמרי – והיו למותג־כפול שההצלחה הכלכלית שלו אצל הקניינים בפריפריה כבר גרמה למבקר "גלובס" רון שוורץ להגדיר אותו כמי ש"פיצח את הקוד הרפרטוארי".

[embedded content]

אלא שלמרות הרושם שעשוי להיווצר, לא כל מחזה שידו של גלעד קמחי נגעה בו הפך לזהב בקופות, ולא כל שיתוף פעולה שלו עם קורן נחל הצלחה מיידית. ב-2015, בצד הצלחת "המוגבלים" וזכייתה בפרס התיאטרון לקומדיה של השנה, הוא ניסה את כוחו בקלאסיקות מודרניות שהדגישו את הוורסטיליות שלו: הדרמות "חתולה על גג פח לוהט" ו"ביבר הזכוכית" של טנסי ויליאמס הועלו בזו אחר זו בבית ליסין כהפקות־בוטיק קטנות, זכו לשבחי הביקורת – אך לא להצלחה מסחרית בהיקף גדול. המחזה המוזיקלי "אופרה בגרוש" מאת ברטולט ברכט וקורט וייל – שהועלה בגיחה נוספת לקאמרי – היה הפקת ענק שהובילה באותה שנה במספר המועמדויות לפרס התיאטרון אך לא זכתה ולו בפרס אחד.

חיי נישואין ופרידה

כל הגיחות האלו של קמחי לבימוי בקאמרי לא מנעו ממנו לכאורה להמשיך לשמור אמונים לבית ליסין עם השנים. ולא בכדי. בניגוד לבמאים צעירים אחרים, שנודדים בין התיאטראות הגדולים, בבית ליסין הוא קיבל קורת גג קבועה ואפשרות להתנסות בכל הז'אנרים שעניינו אותו, לפתח את האסתטיקה שלו מהפקה להפקה. "אם אתה כלוא בגן עדן זה בסדר", הוא אמר בראיון ב-2010, "בבית ליסין מצאתי בית חם, צוות עובדים שנעים לפגוש ומעבר לכל קיבלתי את הקרדיט לבחור שחקנים, רובם חברים טובים, וחומרים. אני מוכן לחיות במגבלה הזאת כמה שנים טובות".

לאורך כל אותן "שנים טובות" – כמעט עשר – קמחי לא חדל לדבר על מחויבותו לבית ליסין. "אני מרגיש מחויב לתיאטרון הזה, ולא חוזית אלא רגשית", הוא אמר בראיון ב-2012, "המקום הזה נותן לי המון ואני רוצה להשיב לו כמה שאפשר".

והוא אכן השיב. "עצם העובדה שגלעד ביים הצגה הביאה יותר אנשים. הוא היה במאי מוביל שגם ידע לתת לקהל תחושה שיש כאן מישהו שמקנה ערך מוסף לתיאטרון הקונבנציונלי", מאשר היו"ר לשעבר של ההנהלה הציבורית של בית ליסין, עוזי ברעם. "גם ידידי תיאטרון בית ליסין אהבו מאוד את ההצגות שלו, וכשציפי ואני הופענו בפניהם כמעט תמיד דאגנו להביא את גלעד כדי שידבר על החזון שלו ועל איך שהוא רואה את התיאטרון".

לא מפתיע אם כך שבראשית 2016 הודיעה הנהלת בית ליסין על מינויו של קמחי לבמאי הבית, מהלך שהיה עשוי לרמז על מיצובו כיורשה הפוטנציאלי של פינס. באופן אירוני, באותה שנה ביים קמחי בתיאטרון הבית שלו שתי הצגות שזכו בביקורות טובות אך הצלחתן המסחרית היתה מתונה בהרבה משל הפקות קודמות שלו ("השחקנית" ו"אהבת מוות"). גיחה נוספת לקאמרי, לעומת זאת, הניבה את אחת ההצלחות הגדולות שלו – "תמונות מחיי נישואין", קופרודוקציה עם גשר, שסימנה אותו הן בקרב הקהל והן בקרב המבקרים כאמן בשל ובוגר וזכתה במאי השנה בפרס התיאטרון למחזה המתורגם הטוב.

ציפי פינס
ציפי פינס. מועד הפרישה לא ידוע
תומר אפלבאום

עד מהרה התברר שבעקבות המחזה הזה קמחי ובית ליסין דווקא מתגרשים: במאי הבית של בית ליסין הודיע כי הוא עוזב את התיאטרון למען משרה זהה בקאמרי. מי שרקם את המהלך היה שמוליק יפרח, המנכ"ל לשעבר של תיאטרון באר שבע שרק בתחילת 2017 החליף את המנכ"ל הוותיק של הקאמרי נעם סמל (ובפברואר 2018 כבר התפטר). יפרח, אומרים בקאמרי, קיים במשך תקופה, ועוד לפני כניסתו הרשמית לתפקיד, מגעים עם קמחי מתוך מחשבה קדימה על פרישתו העתידית של ניצן. יפרח עצמו סירב להגיב על הטענה, אבל אישים בהנהלת הקאמרי, ובהם ניצן עצמו, מספרים שעודכנו ביוזמה שלו לגייס את קמחי לבמאי הבית ותמכו בה.

המינוי הוכרז רשמית בדצמבר 2017 ועבר בשקט יחסית למהומה שחולל המעבר של בת טיפוחים אחרת של פינס, השחקנית מיה דגן, שנה וחצי קודם לכן. אבל קשה להפריז בעוצמת המהלומה שספגו פינס ובית ליסין. אם לא די בכך שקמחי נחשב עתודה ניהולית לפינס – שמועד פרישתה עדיין אינו ידוע – הוא גם היה אמור לביים בבית ליסין שלוש הצגות, שתיים מהן בעלות פוטנציאל מסחרי גבוה מאת גור קורן, ואלו כבר זכו לליווי ולפיתוח ואף הופיעו בחוברות למנויים. עכשיו, ההצגות של קורן עברו איתו לקאמרי.

"קיבלתי את העובדה שגלעד רוצה לעזוב בהפתעה גמורה", אומר דרמטורג בית ליסין, המחזאי והבמאי אבישי מילשטיין. "ביימתי בחו"ל וכשחזרתי לארץ הכל היה לוהט. המחזה של קורן וקמחי 'רומיאו ואמא', לפי הבנתי, היה עדיין בעבודה וצמח לאט מדי ביחס ללוח הזמנים הרצוי, וסביב המחזה השני של קורן, 'לא לריב', היו חילוקי דעות אם צריך להעלות אותו או לא – ואז פתאום גלעד עזב. הוא הסביר לי שהוא עושה זאת בצער ומתוך חילוקי דעות שנוצרו ושמבחינתו הם לגיטימיים. לא יודע עד כמה המחלוקת היתה גדולה אבל ברור שנוצרו פה כעסים. הוא השאיר אותנו לפני שוקת שבורה".

על מה בדיוק היו חילוקי הדעות?

"היו פה קשיים שקשורים לעיתוי, אבל הם לא נבעו מרצון רע אלא מתוך העובדה ש'רומיאו ואמא' עדיין לא הבשיל. תוכנן להכניס אותו מתישהו ללוח הזמנים, סמכנו על הבמאי ועל המחזאי, על תהליך העבודה ועל כך שהיצירה תבשיל במועד מסוים – זה לא קרה כמצופה, זה הכניס את כל המערכת לבעיות ואני מתאר לעצמי שגם את גלעד למצוקה. ועם זאת הוא לא אמר, 'אם אתם לא נותנים לי להעלות את זה במועד – אני קם והולך'. להיפך. הרגשתי שהוא הבין את הבעיה האמנותית השורשית והסכים לדחות את הפרויקט, לחדש את תהליך השכתוב. אחר כך קיבלתי עוד שתי טיוטות, נסעתי לחו"ל, וכשחזרתי שמעתי שהוא יעזוב – וגם ייקח את המחזה. היה פה כעס ובצדק, משום שהמערכת הלכה שבי אחרי מישהו שהיא סמכה עליו".

[embedded content]

אבל קמחי לקח איתו לא רק את המחזה שכתב עם גור קורן. הוא "לקח" גם את קורן עצמו, כיום דרמטורג הבית בקאמרי, ואת השחקנית נטע גרטי. מדוע גרטי הלכה אחריו אפשר לשער. "חדר החזרות של גלעד הוא חוף מבטחים שאפשר להיות בו הכל, בלי לשפוט או לפחד", גרטי אומרת עליו. אך האם קמחי עצמו הלך רק בגלל הדחייה בהעלאת המחזה שכתב? "רומיאו ואמא", המשקף את מערכת היחסים שלו עם אמו המנוחה, הוא יצירה אישית מאוד וקרובה ללבו באופן יוצא דופן. ייתכן שחוסר הוודאות בקשר להעלאתה נתן דחיפה להחלטה לעזוב. ועם זאת כמה מהמרואיינים לכתבה זו מעריכים שהיה זה דווקא חוסר הוודאות בנוגע למועד סיום כהונתה בת 25 השנים של פינס שדחף אותו להיענות לחיזורים של הקאמרי.

חבריו לא שותפים לדעה הזאת. "גלעד עבר כל מיני שינויים בחיים, התבגר, השתנה. זה כמו נער מתבגר שעוזב את הבית, גם אם זה קשה ולא נעים", מעריך ערן עצמון. "זה תהליך טבעי שנועד לעזור לו למצוא את הדרך ואת הקול שלו. לא נעשה פה משהו סנסציוני, הרי כולנו עובדים מתוך יצרים ומתוך אגו. בבית ליסין הוא קיבל הזדמנות ראשונה ואני חושב שהוא מעריך את ציפי מאוד. אף אחד מאיתנו לא שוכח את הרגעים האלה, וגם גלעד לא, כי הוא לא כזה".

"אני לא יודע מהו סך כל החישובים שלו, אבל היות שגלעד מחובר מאוד לאימפולס הפנימי ולאינטואיציה שלו, הוא לא מובל מכוח ההרגל או השגרה", מנסה איתי טיראן להסביר את המניעים למעבר, "לאן שהוא נמשך – לשם הוא הולך. כל תיאטרון היה שמח בו".

גם דניאל אפרת מתקשה להעריך שקמחי סלל מראש את דרכו לניהול אמנותי או לקאמרי בהכרח. "זה תהליך טבעי של התפתחות של אדם מוכשר ומצליח", הוא אומר, "אני חושב שהוא אף פעם לא ראה עצמו כמשהו, והוא בטח לא זמם על תפקידים. הוא הבין שזה עומד להתגלגל לפתחו, שהוא מהווה בשורה בעולם התיאטרון".

קמחי עצמו מסר בתגובה: "צר לי שאלה התחושות בבית ליסין, תיאטרון שהיה בית עבורי במשך תקופה ארוכה. אני עשיתי את הכל באחריות ובתיאום מרביים, אבל אני מבין שפרידות כאלו לעולם אינן פשוטות ומשאירות משקעים בשני הצדדים".

הקציצות של אמא

בקאמרי, בכל אופן, חיכו לקמחי בזרועות פתוחות. למרבה האירוניה, דווקא בתחילת הקריירה בתיאטרון הזה נרשמה לו מפלה מפוארת – "ציד המכשפות" מאת ארתור מילר, בתרגום משותף של קורן ושלו ובבימויו. ההפקה היקרה והמשוכללת, שעלתה על במת קאמרי 1 עם בכירי השחקנים, נראתה על הנייר כיוזמה אמיצה לטפל בסוגיית המקארתיזם בזמן שבישראל מתנהל מאבק על חופש הביטוי, אך בפועל התגלתה כפרשנות לוקאלית צעקנית ומאכזבת. היא לא עוררה את עניין הקהל, ספגה ביקורות מעורבות, לא עברה את השלב הראשון בפרס התיאטרון וירדה בתום חצי שנה בלבד.

[embedded content]

הכישלון הבא בתור, לפחות ביקורתית, היה "רומיאו ואמא" – המחזה שקמחי הביא איתו ושכה קרוב ללבו. במחזה, שעלה במארס השנה, חשף קמחי קרביים על הבמה, והקהל הזיל דמעה ומילא את האולמות. אבל הביקורות היו מעורבות, חלקן קטלניות ממש. "הניסיון של קורן וקמחי לערב בין פארסה למלודרמה יצר בלילה מקושקשת", נכתב ב"וואלה" על ההצגה, ואילו ב"מעריב" הואשם צמד היוצרים ב"כתיבה מתחנפת למכנה המשותף הרחב ולשרת התרבות".

בקאמרי לא מתרגשים. בתשעת החודשים שעברו מאז המינוי שלו לבמאי הבית קמחי הספיק גם ללוות את עלייתן של כמה מההפקות החדשות בתיאטרון ולרכוש אהדה בקרב השחקנים ועובדי המחלקות האחרות. "גלעד הותיר רושם של אדם שהתיאטרון בדמו. הוא מלא בכוונות טובות, בא מהמקום הכי חיובי, ישר וללא משוא פנים", מעיד הבמאי עירד רובינשטיין שהעלה באחרונה את "אותלו" בקאמרי. גם המנכ"ל רן גואטה, שנכנס לתפקיד רק לפני חודשים ספורים ויהיה האיש שיביא את מועמדותו של קמחי לניהול האמנותי לאישור מועצת הנאמנות, נותן לו בינתיים קרדיט. "יש לי הערכה גדולה לגלעד כיוצר, כאמן, כאיש מקצוע – וגם ברמה האישית", הוא מדגיש. "אני בוחן את התנהלותו יום־יום, הוא אדם מקסים, מקצועי, אדיב ונוח לעבודה".

ועם זאת, ולמרות כל ההערכה והפרגון, עדיין לא ברור אם וכיצד יעמוד קמחי במשימות המצפות לו כמנהל אמנותי, בפרט בתיאטרון כה גדול כמו הקאמרי, שמעסיק מאות עובדים ונדרש לספק תוכן מסוגים שונים ומגוונים על הרצף שבין האמנותי למסחרי. אם כבמאי בית הוא נלווה אל מקבלי ההחלטות, נתן עצות וכיוון, הרי כמנהל אמנותי הוא יידרש להיכנס עמוק אל תוך הפוליטיקה הפנימית – מבחירת תמהיל הרפרטואר, דרך הליהוקים וטיפוח יוצרים ושחקנים צעירים ועד ליווי ההפקות עד לעלייתן – וכמובן לפוליטיקה החיצונית של מתן דין וחשבון לוועד המנהל, למועצת הנאמנות ולראש העיר.

מימין: נעם סמל, עמרי ניצן ושמואל יפרח
מימין: נעם סמל, עמרי ניצן ושמואל יפרח. טלטלה חזקה
מוטי מילרוד

האתגר נראה גדול פי כמה לנוכח העובדה שקמחי ייכנס לנעליו של ניצן – מעצמת ניהול אמנותי שהגיע לקאמרי אחרי שתי כהונות ניהול בתיאטרון חיפה ובהבימה – ללא שום ניסיון ניהולי קודם.

"אין בית ספר לניהול אמנותי, אלא אתה יוצק מים על ידיהם של אחרים", ממהר ניצן להשיב כשהוא נשאל על כך, "לגלעד יש עיניים פקוחות והבנה. כבמאי בית הוא מצוין ומקורי מאוד ומעבר לזה הוא גם אדם שיכול לנהל אנשים".

אתה רואה אותו צולח את המעמדים הלא נעימים בניהול האמנותי, אומר "אין לי תפקיד בשבילך" או "לא עכשיו, אולי בעונה הבאה"?

ניצן: "אם אתה שואל אותי, הוא יהיה מנהל אמנותי יותר טוב ממני, בוודאי בתחום הזה. אני מאמין בו מאוד".

ובכלל, אנשי הקאמרי בעבר ובהווה מציגים חזית אחידה. "גלעד הוא האדם הנכון במקום הנכון", אומר גם נעם סמל. "הוא בן 35 וזה בדיוק הזמן בשבילו לקחת תיאטרון בגודל של הקאמרי ובעיקר להחזיר לתיאטרון הישראלי את המקום המשמעותי שלו בחיים הציבוריים בארץ".

השחקנית, הבמאית וחברת מועצת הנאמנות שרה פון־שוורצה מאמינה שהתכנסות העובדים סביב קמחי אכן תצליח לייצב במידת מה את נושאת המטוסים של הקאמרי, אחרי הטלטלות העזות שספגה עם פרישת סמל, התפטרותו של יפרח ומינויו של גואטה. "יש פה בתיאטרון המון כוחות והמון אנשים", אומרת פון־שוורצה, "אני רואה גם את רן מחפש את דרכו, שואל שאלות, בודק ומטפל בדברים, ואני מאמינה שלשני האנשים האלה יכול להיות דיאלוג טוב. בסך הכל יש פה אדם עם ניסיון, שמבין בתיאטרון – וגם רוצה לנהל. הרי לא כל אחד רוצה לנהל תיאטרון".

גור קורן
גור קורן. החצי השני של המותג
מוטי מילרוד

ולא כל אחד גם יכול לנהל. הרי היו כמה תקדימים לכך: שמואל הספרי ניהל את הקאמרי, גרי בילו וחנן שניר את הבימה, ושלושתם, מוערכים ככל שהיו, לא האריכו ימים בתפקיד. גם לקמחי אין ניסיון ניהולי.

פון־שוורצה: "במשך שנים אותם אנשים ניהלו את מוסדות התרבות, ובעצם לא העמדנו עתודה ניהולית, אז כולנו יכולים להיות חתומים על המצב הזה. לכן בעצם כל אדם שנביא יהיה בגדר ניסוי ותעייה, אז מה משנה מה הגיל שלו או הניסיון שהוא מביא איתו? אני לא חושבת שזה העניין. החשיבה העקרונית של הכנסת גורמים חדשים היא שחשובה".

האם הגורם החדש קמחי ינהיג אג'נדה אמנותית חדשה? "ראיתי אותו מסתובב פה עם מחברת וממלא בה חלומות", מתפייט ניצן, ועובדים אחרים מדברים על רעיונות שהגיעו אליו ועוררו בו התלהבות. קמחי עצמו, כמו שמעידים אנשים ששמעו ממנו על תוכניותיו, מדבר בעיקר על קידום יוצרים צעירים וניסיון למשוך לקאמרי גם קהל צעיר – המשך למגמה שכבר החלה בעצם ואף צברה תאוצה – אך נמנע לפי שעה מלחשוף את כל הקלפים.

במבט מבחוץ נדמה בכל זאת ש"רומיאו ואמא" ו"ציד המכשפות" מבשרים על מגמה עתידית אפשרית: האפשרות שהצמד קמחי־קורן ימשכו את הקאמרי אל המיינסטרים הנגיש ויעדיפו פופולריות על פני האקספרימנטליות האמנותית המצופה מדי פעם גם מתיאטרון רפרטוארי גדול. ובינתיים, "רומיאו ואמא", מלודרמה מן השורה שהעיסוק בסרטן ובסודות משפחתיים נעשה בה לצלילי "אם את עדיין אוהבת אותי" של בעז שרעבי ומשובץ באזכורים של קציצות הכרישה שנהגה אמו של קמחי להכין (בתוכנייה אף מובא המתכון), ממשיכה למלא אולמות. בדצמבר הקרוב יצטרף אליה המחזמר "שיגעון המוזיקה" ובו שירי הבי־ג'יז, ובהמשך העונה יביים קמחי את "לא לריב", הקומדיה של גור קורן שהובאה גם היא מבית ליסין. נראה שלפחות בעתיד הנראה לעין, קמחי לא ייאלץ לריב על רפרטואר עם המחלקה השיווקית בקאמרי.

Let's block ads! (Why?)



Source link

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *