Menu

האם "עסקת המאה" של טראמפ היא אכן "תוכנית שלום"?


ד"ר ליאור להרס

בספטמבר 1978, במהלך ועידת השלום בקמפ דיויד, הציג נשיא ארה"ב קרטר לנציגי ישראל ומצרים מסמך אמריקאי שהיווה טיוטה להסכם בין שתי המדינות. המסמך היה בסיס לדיונים בוועידה ולאחר סבבים של שינויים ותיקונים הגיעו הצדדים לגרסה הסופית של ההסכם. 22 שנה לאחר מכן היה זה הנשיא קלינטון שניסה לקדם מהלך דומה ובדצמבר 2000 הציג בפני נציגי ישראל ואש"ף מתווה להסכם קבע. גם בסכסוכים אחרים הציגו מתווכים תוכניות שלום, דוגמת תוכנית ונס-אואן (1993) שגיבשו מתווכים מטעם מסגרת משותפת של האו"ם ואירופה (ICFY) לסיום המלחמה בבוסניה, ותוכנית אנאן (2004) של מזכ"ל האו"ם לשעבר קופי אנאן לפתרון הסכסוך בקפריסין.

המטרה בהצגת תוכנית שלום בתהליך תיווך היא להצביע על מרחב הסכמה אפשרי וללחוץ על הצדדים להתקדם להסכם, אך מדובר במהלך רגיש שטומן בחובו גם סיכונים רבים. לכן, הוא מצריך תנאים מתאימים, עבודת הכנה זהירה ורצינית והיכרות עמוקה עם עמדות הצדדים ועם המצב בשטח.

ועידת קמפ דיויד הראשונה, 1978. טראמפ מתנער מעקרונות היסוד של התיווך האמריקאיASSOCIATED PRESS

במשך תקופה ארוכה מדווח בתקשורת כי ממשל טראמפ נערך לקראת הצגת "עסקת המאה", שתציע מתווה להסכם ישראלי-פלסטיני. מעט מאוד ידוע על התוכנית – מועד הפרסום שלה, תוכנה, יעדיה ואופן הצגתה – אך חשוב לדון בהקשר ובתנאים שבהם היא נרקמת ולהצביע על נתוני יסוד שנדרשים עבור קידום צעד דיפלומטי שכזה ושאינם מתקיימים בנוגע אליה.    

בכל המקרים שלעיל – קרטר 1978, ונס-אואן 1993, קלינטון 2000 ואנאן 2004 – התוכנית הועלתה על ידי צד שלישי (נציג של מדינה, ארגון בינלאומי או מסגרת בינלאומית אחרת) שהוביל תהליך תיווך ששני הצדדים קיבלו והסכימו לו (גם אם המתווך לא נתפש בהכרח כנייטרלי על ידם) ושהיה בקשר ובדיאלוג ממושך, עמוק ועקבי עם שני הצדדים. התוכנית במקרים אלו הוצגה לאחר תהליך משא ומתן אינטנסיבי במעורבות המתווך ונועדה להניח הצעות גישור המחלוקות שנותרו. בהתבוננות על "תוכנית השלום" של טראמפ, אנו ניצבים בפני תופעה אחרת.

ארה"ב זכתה למעמד של מתווכת מרכזית בתהליך השלום בין ישראל ואש"ף מאז הסכם אוסלו ב-1993 (כשדווקא בשיחות אוסלו הצדדים נעזרו בתיווך נוורבגי). מעמד זה נשמר לאורך השנים ולאורך הממשלים השונים, ובא לידי ביטוי בין השאר בוועידות וואי (1998), קמפ דיויד (2000), אנאפוליס (2008) וביוזמת קרי (2013/4). הפלסטינים אף פעם לא ראו את ארה"ב כנייטרלית, אך קיבלו אותה כמתווכת בשל ההבנה שרק היא תוכל ללחוץ על ישראל. במקרים מסוימים, הם אפילו דחפו למעורבות אמריקאית, גם מתוך תקווה שבכך תצטמצם חוסר הסימטריה בינם לבין ישראל.

אריאל שרון ויאסר ערפאת בוואי פלנטיישן, אוקטובר 1998

אריאל שרון ויאסר ערפאת בוואי פלנטיישן, אוקטובר 1998AP

בתחילת עידן טראמפ נראה כי מצב זה יוכל להימשך, וטראמפ ואבו-מאזן נפגשו בארה"ב ובבית לחם. אך תוך זמן קצר, יצרו מהלכי הממשל מציאות שונה, חסרת תקדים מאז 1993, ששינתה את כללי המשחק. טראמפ החליט על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, סגירת הנציגות הפלסטינית בוושינגטון, קיצוץ בסיוע לפלסטינים (בין השאר לבתי חולים במזרח ירושלים ולארגוני דו-קיום) וסגירת הקונסוליה האמריקאית בירושלים, שהובילה לאורך השנים את הדיאלוג עם הצד הפלסטיני. בנוסף לכך, ארה"ב לא נותרה מחויבת לרעיון שתי המדינות, והחלטת טראמפ להכיר בסיפוח הגולן נתפשה בצד הפלסטיני כהתנערות מאחד מעקרונות היסוד של תהליך השלום – החלטת מועצת הביטחון 242. לאור זאת, חל נתק בין ארה"ב לבין ההנהגה הפלסטינית ברמאללה. במקום לקדם את יישוב הסכסוך נוצרו למעשה מוקדי מתח חדשים – בין ארה"ב והפלסטינים. ה"קשר" בין המתווך האמריקאי ג'ייסון גרינבלאט לבין ההנהגה הפלסטינית עבר להתנהל דרך ויכוחים והתנצחויות בטוויטר, אלמנט ייחודי שמתחבר ל”דיפלומטיית הטוויטר” בעידן טראמפ.

אם כך, הנסיבות במקרה זה שונות בתכלית מדוגמאות אחרות של מתווכים שהציגו תוכניות שלום כחלק מתהליך התיווך. אין מדובר כאן במתווך שמוסכם על הצדדים. תפקיד המתווך ומעמדו אינם מתנה משמיים שנשארת לעד, אלא תפקיד ששחקן בינלאומי צריך לזכות בו ולשמור עליו. זה תפקיד שנושא עמו אחריות ודורש עבודה של בניית אמון עם הצדדים. כך, למשל, יוזמת השלום שקידמה צרפת ב-2016/7 נתקלה בהתנגדות תקיפה מצד ממשלת ישראל, שטענה שלא מדובר בגורם מאוזן ושהיוזמה היא למעשה מזימה ותכתיב. דוגמה נוספת היא טורקיה, שתיווכה בין ישראל וסוריה בתקופת אולמרט (2008) אך מדיניותה מאז, לצד ההתפתחויות השליליות ביחסיה עם ישראל, גרמו לאיבוד היכולת שלה לשמש בתפקיד שכזה.

התנהלות ארה"ב סביב תוכנית השלום של טראמפ מצטיירת כהתנערות מעקרונות היסוד של התיווך האמריקאי מאז אוסלו וכניסיון לחזור לדיפלומטיה האמריקאית של תקופת ועידת קמפ דיויד הראשונה (1978). אז, דנו על עתיד הפלסטינים עם מדינה ערבית (מצרים) ולא עם נציגים פלסטינים, ועסקו באפשרות של כינון אוטונומיה, ולא מדינה. גם כעת הצוות האמריקאי מנהל מגעים עם מדינות ערביות, ובראשן סעודיה, ולא עם הצד הפלסטיני, ולאחרונה דווח ב"וושינגטון פוסט" כי תוכנית טראמפ תציע אוטונומיה ולא מדינה.

ועידת אנאפוליס ב-2007. הפלסטינים קיבלו את ארה"ב כמתווכת בשל ההבנה שרק היא תוכל ללחוץ על ישראל

ועידת אנאפוליס ב-2007. הפלסטינים קיבלו את ארה"ב כמתווכת בשל ההבנה שרק היא תוכל ללחוץ על ישראלאבי אוחיון / לע"מ

הדיפלומט האמריקאי לשעבר ג'ייק וואלס העריך כי הממשל לא מעוניין למעשה לקדם משא ומתן על בסיס התוכנית שיציג, אלא לשנות את מרכיבי היסוד של השיח הדיפלומטי לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מהלך שכזה, שיציג תוכנית שונה מעקרונות הקונצנזוס הבינלאומי על פתרון שתי המדינות, צפוי לעורר התנגדות רחבה מצד מדינות רבות בעולם. כבר בשלב זה, עוד לפני הצגת התוכנית, ניתן לראות הצהרות ברוח זו מצד שחקנים ערבים, אירופאים ורוסים (כך למשל הצהרת שמונה מדינות מהאיחוד האירופי בדצמבר 2018, וההצהרה בעקבות מפגש דבלין של שרי חוץ אירופאים וערבים בפברואר 2019).

לאור כל זאת, מה יכול ממשל טראמפ לעשות אם רצונו באמת לקדם שלום ולשוב לעמדה של מתווך לגיטימי? קודם כל, ולפני הצגת מתווה להסכם קבע, עליו לרכוש מחדש את האמון של הפלסטינים ולנקוט בצעדים מאזנים כלפיהם. אפשרות נוספת היא הכרה אמריקאית בכך שמסגרת תיווך שתהיה מקובלת על שני הצדדים צריכה להיות רחבה יותר ולכלול – מלבד ארה"ב – מדינות נוספות, כולל מאירופה ומהמזרח התיכון (דוגמת מצרים וירדן). יהיה זה מעין מודל חזק ומשופר של הקוורטט, שנותר חסר השפעה, דומה למודל של "קבוצת הקשר" שפעלה בסכסוך בבוסניה ובקוסובו. רעיון זה מציע מסגרת ותהליך שיזכו ליותר לגיטימציה ויהיו בעלי מנופי השפעה רבים יותר מול ישראל והפלסטינים, לקידום צעדים בשטח בטווח הקרוב ומהלכים מדיניים לטווח הרחוק.

מהלכיו של טראמפ בנושא הפלסטיני זכו לברכה מצד ממשלת ישראל, אך ההשלכות של מהלכים אלו מזיקות לאינטרס הישראלי ולצורך בקידום פתרון של שלום. גם אובדן היכולת של ארה"ב לשמש כמתווכת בין ישראל והפלסטינים הוא בשורה רעה לישראל. כמו כן, כפי שישראל הכירה בחשיבות התפקיד של שחקנים בינלאומיים, כמו שליח האו"ם למזרח התיכון ניקולאי מלדנוב, בקידום המגעים בנושא רצועת עזה, כך עליה לבחון בחיוב גם אפשרות של שילוב שחקנים נוספים לצד ארה"ב, שיסייעו במאמצי השלום מול הפלסטינים, נוכח הנתק בין וושינגטון ורמאללה.

ד"ר ליאור להרס הוא עמית מדיניות ומנהל התוכנית לקידום שלום ישראלי-פלסטיני במכון מיתווים. הוא עמית פוסט-דוקטורט במכון ליחסים בינלאומיים על-שם לאונרד דיוויס ובמכון למחקר ע"ש הרי ס. טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים ומחקרו הנוכחי עוסק בתוכניות שלום של מתווכים בתהליכי שלום.

Let's block ads! (Why?)



Source link

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *