Menu

זו עלולה להיות תחילת הסוף של המוזיאונים במערב


חפצי אמנות היסטוריים רבים שנבזזו, נחפרו מקברים או נרכשו בפרוטות בימי הקולוניאליזם, ממלאים כיום את המוזיאונים הפופולריים בעולם. סוגיית השבתם מסעירה את עולם האמנות, מאיימת לרוקן מוזיאונים ממוצגים ומאלצת את אירופה להתמודד עם עברה

פסלי שיש מהפרתנון מיוון העתיקה, אבן הרוזטה ממצרים, חפצי אמנות ממלכת בנין, פסל מוֹאַי מאיי הפסחא — כל הפריטים האלה מייצגים חלק מהמגוון התרבותי וההיסטורי העשיר של האנושות. כולם בני מאות ואלפי שנים, וכולם נמצאים באוסף הקבוע של הבריטיש מיוזיאום בלונדון. אבל לא כולם מאמינים שכך צריך להיות.

התחזקות הגלובליזציה, עליית הלאומיות, המרחק ההיסטורי ולאחרונה גם הברקזיט הובילו מדינות, ארגונים ופעילים שונים להציף אל פני השטח את הדרכים המפוקפקות שבהן השיגו האימפריות הגדולות לשעבר — ובריטניה בראשן — את הפריטים שמעטרים עד היום את המוזיאונים הכי פופולריים בעולם. כמעט כל הפריטים הללו, מזכירים המוחים, נלקחו מביתם בחסות הקולוניאליזם: נחפרו ללא רשות מאתרים ארכיאולוגיים, נקנו בפרוטות ממושלים שלא יכלו להתנגד, או פשוט נבזזו בפשיטות הצבאיות. השיח על השבת עתיקות, אם כן, חורג בהרבה מגבולות האמנות וכרוך בהכרח בנכונות של כל מדינה להתמודד עם עברה הקולוניאליסטי.

פסלי עץ של הקהילה הילידית באלסקה. המוזיאון האתני בברלין השיבן במאי
Ralf Hirschberger / אי־פי

אין מוסד שמייצג את המחלוקת סביב השבת עתיקות כמו הבריטיש מיוזיאום — המוזיאון הגדול מסוגו ובעל אוסף אנתרופולוגי וארכיאולוגי עשיר במיוחד. כל הפריטים שהוזכרו לעיל היו או עודם במוקד של ויכוח בין המוזיאון לבין מדינות המקור, ועד כה סירב המוזיאון נחרצות — בגיבוי השלטון הבריטי — לשאת ולתת בנושא באופן כמעט גורף. אבל האקלים הפוליטי הנוכחי, כמו גם עלייה בנכונות של גרמניה וצרפת לבחון מחדש את עברן האימפריאלי, הפכו את הקולות המעודדים השבת פריטים לבלתי ניתנים להשתקה.

בסוף השבוע השיק המוזיאון סדרת מפגשים חודשיים בחינם בשם Collected Histories שיעסקו בפירוט בדרכים שבהן פריטים מסוימים הצטרפו לאוסף המוזיאון. אחת המטרות המוצהרות של המפגשים היא לשפר במעט את תדמיתו של המוזיאון: "יש הרבה היסטוריות חלקיות, ואלה נוטות להתמקד בחלקו של הקולוניאליזם בגיבוש האוסף, אז מובן שיש לא מעט אנשים שמרגישים כעס", אמרה ל"גרדיאן" ד"ר סושמה ג'אנסרי, אוצרת אוספים מדרום ומזרח אסיה שיצרה את סדרת המפגשים.

אלא שפליטת פה של ד"ר ג'אנסרי באותו ראיון משקפת את מגבלות הניסיון לעקוף את ההאשמות במקום לענות להן (ובמקביל מעוררת לעג רב ברשתות החברתיות). "אנחנו מנסים להחזיר את האיזון", אמרה. "לא כל מה שיש לנו כאן הגיע לאירופאים דרך ביזה". כפי שענה לה גולש בטוויטר, "השלב הבא הוא שהם יתהדרו בזה שהאימפריה שלהם 'לא רצחה את כולם'".

שיש אלגין
שיש אלרין
ChrisO

השיבה הביתה

העלייה בדרישה להשבת עתיקות מהמערב קשורה קשר הדוק הן להתחזקות הלאומיות והלאומנות, והן להתחזקות הקולות הליברליים שבוחנים מחדש את הנרטיב ההיסטורי, השם את המערב במרכז. שני הזרמים האלה גם מערערים יחדיו על העיקרון שעליו בנויים מוזיאונים כמו הבריטיש מיוזיאום, הלובר והמטרופוליטן — הוא המוזיאון "האוניברסלי"; מקום שתופס עצמו כאקס־טריטוריה, מעין היכל לריכוז ההיסטוריה, התרבות והאמנות של האנושות כולה.

מגני המוזיאונים מזכירים בין היתר כי הקיצונות הלאומית שמניעה הרבה מדרישות ההשבה היא משהו שאירופה המערבית תופסת כאיום ונלחמת בו. בקונטקסט הזה, מוזיאון "אוניברסלי" מגלם את היותו של העולם קהילה אחת — והוא מקפיד לייצג בו את מרב התרבויות, ובכך להביאן לתודעה ולתת להן מקום בנרטיב. המקרים הרבים שבהם נהרסו אתרים עתיקים במזרח התיכון — למשל בעיראק וסוריה — רק מדגישים את הצורך הזה, אומרים המתנגדים להשבה. מוזיאונים מערביים הם המקומות הבטוחים ביותר לשימור המורשת האנושית, והצלתה אמורה להיות בעדיפות העליונה. כמובן שתומכי ההשבה משיבים כי גם עמדה זו נטועה עמוק בתחושת עליונות מערבית.

עבור הבריטים, המצב מסתבך עוד יותר בעקבות פעולות בנות הברית ביבשת. צרפת וגרמניה — כל אחת בדרכה — נקטו צעדים משמעותיים בשנים האחרונות בדרך למציאת פשרות של ממש והביעו נכונות לוויתורים כואבים. במאי השיב המוזיאון האתנוגרפי בברלין תשעה חפצי עץ ופסלים לקהילות ילידיות באלסקה, בחסות הקרן למורשת התרבותית הפרוסית הממונה על כל המוזיאונים הציבוריים בבירה. "הפריטים האלה הוצאו מקברים ללא רשות מילידי המקום, ומכאן שנלקחו באופן לא חוקי", אמר אז נשיא הקרן, הרמן פרזינגר. "לכן, אין להם מקום במוזיאונים שלנו".

"שיש אלגין" בבריטיש מיוזיאום. כבר 200 שנה קוראים להשיבם לאתונה
"שיש אלגין" בבריטיש מיוזיאום. כבר 200 שנה קוראים להשיבם לאתונה
Andrew Dunn

יומיים לפני כן הפיץ איגוד המוזיאונים הגרמני מסמך הנחיות בן 130 עמודים המפרט את הצעדים שעל כל מוזיאון לנקוט על מנת לזהות את המקור ודרך ההגעה של כל פריט שנאסף בתקופה הקולוניאליסטית. השאיפה היא כי כך יתבהר אילו פריטים יש להשיב, למי ובאיזה אופן. שרת התרבות הגרמנייה, מוניקה גרוטרס, הגדירה את המחקר על תולדות הפריטים המוזיאליים כ'חשיבות פוליטית עליונה'".

אך המסמך משרטט גם חלופות להשבת פריטים, ומציין מפורשות כי לא בכל המקרים יוחלט להחזיר את העתיקות כמו במקרה של אלסקה. בין היתר, מוצעת האפשרות של "השאלה לטווח ארוך" או "בעלות משותפת" בין המוזיאונים בגרמניה למדינות המדוברות. תומכי עיקרון ההשבה בגרמניה ביקרו את הממשלה על כך שלא הלכה רחוק מספיק: המסמך אינו גורף, אמרו, אינו מחייב מספיק, ומגדיר באופן מצומצם אלו פריטים נכנסים תחת ההגדרה הבעייתית.

כדוגמה, הפנו התומכים אצבע לצרפת השכנה. בנובמבר שעבר הודיע נשיא צרפת עמנואל מקרון בעת ביקור בבורקינה פאסו כי ידאג להשבת עתיקות שנלקחו בעת השלטון הצרפתי במדינות באפריקה. "המורשת האפריקאית לא יכולה להיות מוצגת רק באוספים פרטיים ומוזיאונים באירופה", אמר אז. מאז גייס שתי מומחיות בעלות שם בינלאומי לתחום — בנדיקט סאבוי הצרפתייה, שהתפטרה לאחרונה ממוזיאון גרמני שלא הסכים לחקור לעומק את העבר של יצירותיו, והכלכלנית הסנגלית פלווין סאר — על מנת שישרטטו מתווה להשבה. הדו"ח שלהן עתיד להתפרסם בחודש הבא.

[embedded content]

סיור בין אוצרות האוסף הקבוע של הבריטיש מיוזיאום

ישנם כמובן גם חששות אמיתיים בנוגע למבצע השבה נרחב כל כך, אם אכן ייצא לפועל. "ברגע שעיגן את שאלת השיתוף של האוצרות התרבותיים של העולם כסוגיה של 'השבה', הנשיא מקרון הצית אש שהוא לא יוכל לכבות בקלות", אמר ל"פייננשל טיימס" עורך דין המתמחה במסחר ורכוש תרבותי. "'להשיב' מרמז שהוא מחזיר משהו לבעליו החוקיים. צרפת יכולה להיות מואשמת בכך שהיא מחזיקה באופן לא חוקי את כל הפריטים שהשיגה בזמן הקולוניאליזם — שיטפון אדיר של תביעות יכול להגיע לפתחה. אין לדעת מה זה יעשה למוזיאונים". גם המסחר באמנות והתרומות למוזיאונים עשויים להיות מושפעים ממהלך שכזה — ישנם סוחרים המתמקדים באמנות שבטית, למשל, ורבים מהתורמים הגדולים למוזיאונים הם אספנים שעשויים לשמור מרחק כעת, שלא לעורר תשומת לב לא רצויה.

בתווך הזה, בין הלחץ הציבורי לחשש מההשלכות, נמצא כעת גם הבריטיש מיוזיאום. עוד לפני הסיורים החינמיים ניסה למצוא דרכי אמצע לפתור את הבעיה. כבר בשנה שעברה הסכים להשתתף בוועידה לצד מוסדות תרבות אחרים באירופה, שתבחן השבת פריטים שנלקחו מממלכת בנין על ידי המשטרים הקולוניאליסטים בסוף המאה ה–19. בין היתר עלתה האפשרות של "השאלת קבע", בדומה למודל הגרמני. אך עד כה לא הצליח המוזיאון להסכים פשרה של ממש. ביוני האחרון גודווין אובסקי, מושל המחוז הניגרי שבו ממוקמת בנין סיטי — אתר הביזה הגדול ביותר בתקופה — נאלץ לצנן התלהבות ולהביע נכונות לקבל את הפריטים, גם אם חלקם יהיה בהשאלה זמנית בלבד. "לא חשוב לנו באיזה תנאים, אם נוכל לקבל אותם חזרה כך שנוכל להתייחד עם החוויה שלנו — אנחנו פתוחים לשיחות", אמר אובסקי.

שיש לאומי

הבריטיש מיוזיאום מתמודד עם הביקורת שנים ארוכות במיוחד ונראה שיש לו הכי הרבה להפסיד. המקרה של "שיש אלגין" — הכינוי הבריטי לפסלי ועיטורי השיש המפוארים מהפרתנון ביוון, שגילם מוערך ב–2500 שנה — הוא המפורסם, החשוב והעיקש מכולם בדיון על השבה עד כה. הוא נרכש על ידי תומס ברוס, הארל השביעי מאלגין, ב–1806 מהאימפריה העותומנית ששלטה אז באתונה, וב–1816 רכש הפרלמנט הבריטי את השיש מהלורד על מנת להציבו במוזיאון. על מנת להעביר את כל חלקי השיש מיוון לבריטניה הם נחתכו למקטעים שונים, מה שרק הגביר את המחאה.

תבליט אנשי שבט האידו מרפובליקת בֶּנִין, המוצג בבריטיש מיוזיאום
תבליט אנשי שבט האידו מרפובליקת בֶּנִין, המוצג בבריטיש מיוזיאום
Universal History Archive / UIG

כבר בזמן אמת, בתחילת המאה ה–19, נשמעו קולות שהתנגדו למהלך, אך אלה נבלעו בצהלות השמחה הציבוריות על הכבוד התרבותי שנפל בחיק האומה. אמנים מיהרו למוזיאון ללמוד את תווי הפנים והגוף שנחצבו בשיש, משוררים כתבו עליהם שירים ונבנו עבורם גלריות מיוחדות במוזיאון. ב–200 השנה שעברו מאז הוקמו שלל ארגונים, עמותות ובכל רחבי העולם כדי לשדל את הבריטים, במישרין או באמצעות לחץ בינלאומי, להשיב את השיש לביתו באתונה. בין היועצים לאומה היוונית היתה גם עורכת הדין לזכויות אדם ואשתו של השחקן ג'ורג' קלוני, אמאל קלוני. אפילו ג'רמי קורבין, איש השמאל הקיצוני שעומד היום בראש מפלגת הלייבור, הבטיח שאם יתמנה לראש ממשלה ישיב ליוון את שיש אלגין, כיוון שאלה "נבזזו".

בבריטיש מיוזיאום טוענים לאורך השנים כי שמירתם של הפסלים בלונדון מצילה אותם ומציינים כי הם נשמרו בצורה טובה בהרבה מחלקי השיש שנותרו ביוון. הם גם הדגישו את חשיבות המוזיאון בשימור, תיעוד, והאדרת התרבות האנושית לדורותיה. עוד מדגישים שם כי החוק הוא שמונע מהם להשיב את השיש גם אם רצו — הרי הפרלמנט רכש אותו מכספי הציבור הבריטי ובהתאם לחקיקה מסוימת, ורק חוק חדש שיגיע מהפרלמנט יוכל לשנות את המצב.

אך בדומה לקולות האזהרה בצרפת, נדמה שהחשש הגדול ביותר בבריטניה הוא מיצירת תקדים מסוכן. אם ייענו לקריאות היווניות, איך יתגוננו בפני הדרישה החדשה-יחסית של צ'ילה להשיב את פסל המואי לאנשי הרפה נוי באיי הפסחא? ומה לגבי בית המלוכה הבריטי עצמו — האם גם הוא ייאלץ להשיב חפצים שהגיעו אליו בימי הקולוניאליזם, ולהיענות לדרישה ההודית הוותיקה להשיב לה את יהלום הקוהינור שנלקח מפונג'ב והוצג וצורף לתכשיטי המלוכה? ראש ממשלת בריטניה לשעבר דיוויד קמרון התייחס מפורשות לחשש הזה בעת כהונתו, ב–2010. "מה שקורה במקרים כאלה", אמר בעת ביקור בהודו, "זה שאם תגיד כן פעם אחת, בסוף תמצא את הבריטיש מיוזיאום ריק".

Let's block ads! (Why?)



Source link

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *