Menu

יום בחיי שלי גרוס – אמא, כותבת, מתרגמת וחובבת בהייה


"בבית ספר אומרים – הגעת אגס? די!

תרגעו אני מצלמת פה יום בחיי"

(מתוך שירה של אגס קימל,  "אני לא חוקית" . מלים: אילן שפלר)

"קוראים לי שלי גרוס, אני בת 47 (כמעט), חיה בזוגיות יותר מ-20 שנה ("חיה בזוגיות", כלומר: נשואה, אבל סובלת ממודעות רבה מכדי להגיד את זה כמו שזה), מגדלת שני בנים וחתול, כותבת (ב"לאשה", בבלוג שלי, ספרים – כתבתי את הספר "החיים ומה שלבשתי" ועובדת עכשיו על ספר שעם קצת מזל ייצא לאור עוד השנה) ולאחרונה גם מתרגמת (תירגמתי מחדש את "שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק" ועכשיו מתרגמת עוד ספר שעם קצת מזל ייצא לאור עוד השנה, אבל אני מתחילה לחזור על עצמי. מניחה שהבנתם את הרעיון)".

"הבילוי החביב עלי הוא בהייה והימים שלי הם מה שקוראים בעולם האופנה "לא צלימים". כלומר, לא קורה בהם שום דבר שעובר מסך. הנה, אני אוכיח לכם את הטענה הזו".

היום של שלי גרוס הוא היום ה-15 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

 

07:20

השעונים המעוררים של בני הבית מתחילים לצלצל. ראשון מתחיל הטלפון של גוני, 13, זה צלצול גנרי והוא מכבה אותו מיד. הטלפון השני הוא של יריב, 49, צלצול גנרי שיחזור על עצמו עוד שלוש פעמים. הצלצול השלישי הוא של יותם, 15.5, שהשעון המעורר שלו מכוון לצלילי Somebody once told me. השיר הזה ימשיך להתנגן עד 08:05. הוא בחר בכוונה שיר מרגיז כדי שלא יוכל לסבול אותו וייאלץ לקום. הוא מצליח לסבול אותו ולא נאלץ לקום. לי אין שעון מעורר, אני מספרת לעצמי שאני מתעוררת ביקיצה טבעית.

הדבר הראשון שאני עושה בבוקר, או לפחות משתדלת להקפיד לעשות בבוקר, כשאני עדיין במיטה: כותבת דפי בוקר (כי מתישהו קראתי את "דרך האמן" של ג'וליה קמרון ואני מה שהסינים מכנים "נזיר של שלושה ימים". היום זה יום כזה).

08:30

שלי גרוס

לרוב הילדים רוכבים על אופניים לבתי הספר שלהם (חטיבת ביניים דמוקרטית ותיכון יהודי פלורליסטי), אבל היום יורד גשם אז יריב מקפיץ אותם. בזמן הזה אני מתקלחת ומתארגנת. יריב חוזר ואנחנו שותים ביחד קפה. בקיץ הטקס הזה מתרחש במרפסת, בחורף הוא עובר למטבח. בתכנית האמנותית: הקראת נושאים נבחרים מפייסבוק.

09:30

יריב יוצא להפוך את העולם למקום טוב יותר (יש לו סטארט אפ שמפתח עדשות דינמיות למשקפיים. עדשות שמזהות לאיזה מרחק אתם מסתכלים ומשנות את המספר בהתאם), העולם שלי מספיק טוב גם ככה, אז לרוב אני יכולה להישאר לעבוד מהבית. אבל לא היום – יש לי פגישה באבן יהודה. מטרת הפגישה: שיתוף פעולה עתידי לבלוג. הווייז מנחש שייקח לי 18 דקות להגיע. שוב אני מצטערת שאין אפשרות לבחור בווייז אופציות כמו: הדרך הכי יפה, או הדרך עם הכי פחות סטרס, או הדרך שבה נמצאים ברגע זה הכי פחות נהגים עם היסטוריה של עבירות תנועה.

909

שלי גרוס

12:00

בדרך חזרה מהפגישה אני עוברת בסופר שנמצא במושב גבעת ח"ן. אנחנו גרים ברעננה, ובין רעננה למושב מפריד רחוב אחד שנקרא "פרדס משותף" (אם הייתי רחוב הייתי רוצה שיקראו לי ככה). אני נזכרת כמה אני אוהבת לגור באזור הזה. גרנו המון שנים בתל אביב וחזרנו לפה כשגוני היה בן שנתיים. ראינו בית להשכרה במושב ובסוף ויתרנו עליו. סיפרתי על זה פעם לבנים ומאז כל פעם שאנחנו עוברים בסביבה הם אומרים: מעניין איך היו נראים החיים שלנו אם הייתם מחליטים לגור פה.

7

שלי גרוס

12:40

מסדרת את הדברים שקניתי ומציצה במיילים בזמן שנשאר לי עד ההתיצבות בשער בית הספר.

6

שלי גרוס

13.30

מחכה בחניה של בית הספר. עדיין לא פיצחתי את הקוד שייעל את הסיבוב הזה, שעל הנייר אמור לקחת עשר דקות, ואיכשהו מתמרח על פני עשרים. ליד השער מתקבצים ההורים לילדים הקטנים. הילדים שלי כבר גדולים אז הרווחתי את זכותי להשאר באוטו ולבדוק מה קורה בסטורי.

13:34

תשמחו לשמוע שאצל the415guy הכל בסדר. איש ה-415 הוא דור שלישי בסן פרנסיסקו והסטורי שלו מתבסס על נסיעותיו בעיר. כן, הוא נוסע ברחבי העיר עם מצלמה פתוחה. זה הזמן לצטט את קורט וונגוט: אם זה לא יפה, אז מה כן?

5

שלי גרוס

14:15

הנה ההישג ההורי המרכזי שלי: אנחנו אוכלים ביחד. אנחנו אוכלים ביחד, אבל לא את אותם הדברים: הם אוכלים רביולי, אני כבר לא אוכלת כאלה דברים (כי ינואר, יש לקוות שההחלטה תחזיק עד סוף החודש לפחות). עד שהאוכל יהיה מוכן, הם נשארים בסביבה, אחרי האוכל הם מתפנים לעמל יומם האמיתי: גיימינג.

4

שלי גרוס

15:00-18:00 (פחות או יותר)

הספר והתרגום שאני עובדת עליהם כרגע נמצאים אצל העורכות. גם המדורים שלי ללאשה כבר הוגשו, נותר רק להשלים ראיון טלפוני קצר עם אחת המצולמות למדור "בית הספר לאופנה" ולשלוח אותו למערכת. זה זמן מצוין להעלות פוסט לבלוג ולעדכן את האינסטגרם והסטורי. פעם התחביב שלי היה לישון בצהריים. זה מה שרציתי לעשות כשאהיה גדולה: למצוא עבודה שתאפשר לי להיות בבית ולישון צהריים. לא כולם יכולים להרשות לעצמם לישון בצהריים, אבל אלה מאיתנו שהתמזל מזלם ויש להם הזדמנות וגישה למיטה באמצע היום, צריכים לממש את זכותם לטובת הכלל. למרבה הצער, מאז שאני אוכלת פחות סוכר וגלוטן – אין סיכוי שאצליח להירדם באמצע היום.

3

שלי גרוס

18:00

לא בריא לשבת כל כך הרבה, ואני אומרת לכם את זה בתור עיתונאית לייף סטייל. אני עוברת מהכיסא שבפינת האוכל (שהוא גם שולחן העבודה שלי. פעם היה לי חדר עבודה, אבל אז החלטתי שאם אני כל היום בבית, אני רוצה לשבת בחלק הכי יפה שלו) אל הספה. אני רואה עכשיו את "בנות גילמור" מהתחלה. את מגלה על עצמך כל מיני דברים בקריאה חוזרת בספרים או בצפיה חוזרת בסדרות. למשל: פעם חשבתי שלורליי גדלה אצל הורים בלתי נסבלים. היום אני בצד של אמילי גילמור ומעריכה את מאמציה להישאר בשליטה כשהיא נאלצת להתמודד עם בתה, דרמה קווין כפוית טובה במשרה מלאה.

2

שלי גרוס

19:15

יריב חוזר מהעבודה. לילדים מותר להיות במחשבים עד 20:00 ואת שאר הערב הם נאלצים לבלות איתנו. בתוכנית: ארוחת ערב והתכוננות למבחן במתמטיקה (יותם).

21:00

אחד היתרונות של ההורות לילדים גדולים: פעמיים בשבוע אנחנו יוצאים לאימון משותף. עד הרגע האחרון מתנהל משא ומתן לטובת הברזה (יורד גשם. יש רוח. אני חושבת שאני מפתחת משהו. נראה לי שהילדים לא ראו אותך מספיק היום) ובסוף אנחנו הולכים ושמחים שהלכנו.

1

שלי גרוס

22:15

כל המשפחה רואה סיינפלד מההתחלה.

00:00

98

שלי גרוס

אני במיטה, אחרי מקלחת. גוני הלך לישון ברבע לאחת עשרה, יריב ויותם עוד למטה. אני אוהבת לקרוא לפני שאני נרדמת, אבל לא יותר מדי כי אם אשן פחות משבע שעות אהיה אדם בלתי נסבל. לרוב אני מעדיפה לקרוא ספרים שכבר קראתי (תמה חוזרת: אני לא אוהבת דברים חדשים, אני אוהבת לעשות מחדש דברים ישנים) אבל מדי פעם מגיע ספר חדש שאפשר לראות כבר מהמשפט הראשון שלו שהוא יהיה אחד מהספרים שבטח אקרא שוב ושוב.

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו לsivan.klingbail@gmail.com

Let's block ads! (Why?)



Source link

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *