Menu

כת שונאי נתניהו


עוזי ברעם מאשים חלקים בשמאל, שתמכו בבנימין נתניהו כאשר מנע עוד מלחמה בעזה, בעדריות ("הארץ", 21.11). אורי משגב, בבלוג שלו, הגדיל לעשות וטען ש"הארץ" נהפך לשופר תעמולה של ראש הממשלה, המגיר מתוכו טקסטים מחניפים ותמונות מחמיאות ("משגב לעם", 19.11).

קראתי שוב ושוב את המאמר של ברעם. הוא הסביר בו את הכורח בהתרעה ובעוצמה כבסיס לקידום מהלכים מדיניים, פיקפק בשיקוליו של נתניהו כשבחר בהפסקת האש, ביקר את הקבינט על התנהלותו וקבל על כך שההנהגה אינה מתייצבת לפני הקהל הישראלי באומץ וביושר.

עוד כתבות בנושא

בטיעונים אלו יש טעם והיגיון, ובחלקם אף מידה של צדק, אך במאמר לא מצאתי ולו מלה אחת שתומכת במלחמה מהסוג המוכר לנו כל כך — איזה "צוק איתן" כעור שכזה, מין "מבצע" שאורך 50 וכמה ימים, הכוללים עשרות חיילים הרוגים, ואולי גם אזרחים ישראלים, שלא לדבר על קציר סיטוני של אלפים בעזה, בהם ילדים, נשים וזקנים (אותם "בלתי מעורבים" חסרי מזל שנערמו במקררים בקיץ 2014). שלא לדבר על שיתוק המשק, הנזקים הכלכליים וגלי גועל הנפש האזרחי, שנוטים לעלות בתקופות כאלו.

לאיזו תשובה אפוא מייחל ברעם כשהוא כותב "להעדר תשובה על ירי של מאות רקטות יש ערך מצטבר"? האם הוא מבקש עוד הפצצות רהב של דיונות חול? האם הוא מפלל למשהו בשרני יותר כמו חיסול בכירי חמאס, כפי שאיים יואב גלנט, או לסתם הפצצה חסרת הבחנה של עזתים — צעדים שישקיעו את הדרום האומלל ממילא בשפיכות דמים, שתיגמר כרגיל במסקנות מוכחשות בתיווך מצרי וקטארי?

משגב, המכנה את עצמו בגאווה "יפה נפש", כותב שנים נגד הבלי מדיניות הפעלת הכוח של הימין. כשנתניהו עומד מול רוב העם, שחלקו הגדול, למרבה הצער, רואה בהימנעות מהרג מסיבי של ערבים אזלת יד תבוסתנית ובוחר מסיבותיו — יהיו אשר יהיו — לא לשפוך דמים, יפה נפש צריך להריע לו. בנקודה זו של חיים ומוות בחר נתניהו בחיים, והוא בחר נכון.

ברעם משתמש במלה "עדר" כדי לתאר את קבוצת האנשים שעיצבנו אותו בשמאל. עדר, להבנתי, הוא מאסה המורכבת מיחידים חסרי מחשבה עצמאית, ששועטים בעיוורון למטרה מוגדרת תוך התעלמות מסימנים ופיתולים בדרך. הנבדל מהעדר אמור לעצור ולחשב את דרכו בכל פעם מחדש, כלומר להגיב עניינית ולא אוטומטית לסימנים ולאירועים שונים.

נתניהו מלא בעיות כרימון, חלקן הגדול מוזכר כאן במאמרים רבים. אולם שונאי נתניהו הם כת איתנה, שקנתה לה אחיזה בשמאל ובמרכז, ולמען האמת הם מתנהגים בדיוק כמו הביביסטים שהם פוגשים בצדה השני של המראה. גם אם נתניהו יממש את תוכנית השלום החלומית ביותר בעיני השמאל, הם לא יתמכו בו. למרבה הצער לא נשקף סיכון שאכן יעשה זאת, וכך את הפסילה העיוורת ניתן לפגוש באירועים נקודתיים כמו הפסקת האש שהוא כפה על הממשלה המופרעת והאלקטורט תאב הדם.

הלך רוח זה יכול להסביר את הפופולריות התמוהה של בני גנץ. גנץ, שהביע תמיכה במדיניותו של נתניהו בעזה, ובו בזמן לא הביע עמדה נחרצת כלשהי בעניין אחר, הוא אפשרות יפה, נקייה וסימפטית של נתניהו, ששובר למרכז ומרגיש בטוח דיו להדוף את ילדי הימין הצווחניים. זאת, אגב, הסיבה שמירי רגב, הפרוקסי של נתניהו, תקפה אותו השבוע בנבזיות. הוא מזוהה כיריב אמיתי, כי הוויכוח שעל שולחננו אינו ימין ושמאל, שלטון החוק וטוהר השלטון או סוגיות אחרות המתפקדות כמסיכות. העניין האמיתי הוא שאלת נתניהו. ככה שטחי ודק הסיפור.



תגובות

דלג על התגובות

הכתבות הנקראות היום באתר

Let's block ads! (Why?)



Source link

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *