Menu

מה מניע פעילים פוליטים "לחצות את הקווים" נגד מולדתם?



לפני כמה שבועות שודרה ב"כאן" כתבת תחקיר שעסקה בפעילים הישראלים בבי-די-אס (BDS), תנועת החרם נגד ישראל. העיסוק באלו "שחצו את הקווים" מעורר כמובן את השאלות המתבקשות: מי הם ומדוע הם עושים את זה?

מחקר התנועות החברתיות עוסק רבות בשאלה מי הם האנשים הנוטים לבחור באקטיביזם חברתי ורדיקליזם פוליטי ובמוטיבציה שלהם לפעולה, בהנחה שהאידיאולוגיה אינה המניע העיקרי ובוודאי לא היחיד המוביל אותם "לעלות על בריקדות", לעתים תוך סיכון חייהם, או כמו במקרה של BDS לפעול נגד קבוצת השייכות שלהם.

כמו בכל עולם חברתי מוגדר גם אנשים הבוחרים באקטיביזם חולקים מערך מאפיינים, פרקטיקות והרגלים משותפים. על פי תפישה זו בחירה בשוליים הפוליטיים (במקרה זה השמאל הליברלי) היא פרקטיקה לכל עניין ודבר, ממש כמו רכישת יצירת אמנות או אימוץ תחביב באמצעותם מאותת האדם לסביבתו מיהו – בעל "טעם טוב" באמנות, "גבר גבר" מאצ'ו, "אדם  מוסרי" ועוד.

הואיל והעולם הפוליטי נוטה להיות לא שוויוני, ישנן קבוצות בעיקר מקרב מעמד הביניים המשכיל שנוטות יותר לבחור בפרקטיקה של מחאה אנטי ממסדית לעומת אנשים ממעמד הפועלים. הם נחשפים לרעיונות הללו במערכת ההשכלה הגבוהה למשל או במסגרת המשפחה ויש להם את הזמן, המשאבים והידע הנדרשים (כסף, הבנה משפטית, קשרים בתקשורת ועוד) על מנת להמיר את הנטייה לביקורת חברתית לפעולה מעשית.

[embedded content]

כתבת "כאן" על ישראלים שפועלים למען BDS

במרחבים חברתיים, כמו בקמפוסים בהם התפתחה מסורת של מאבקים ברוח BDS, נוצר אתוס שמעודד מעורבות על ידי יצירת תחושה של משמעות, אמונה בחשיבות המאבק והנאה ממנו. לצד המאבק נוצרת גם מערכת ערכים ופרקטיקות ייחודיות כמו אידיאולוגיות נוספות, סגנון לבוש ודיבור, טעם מוזיקלי ועוד, המסייעת ליצירת תחושה של "אנטי ממסדיות" ("אנחנו" הטובים והמוסריים נגד "ההם" הרעים) ולסולידריות פנים קבוצתית שמעודדות פעילים נוספים להצטרף.

כדי להפוך לחלק מהקבוצה צריך הפעיל החדש לאמץ את קוד ההתנהגות המתאים ולהוכיח את נאמנותו בדרכים שונות, כמו הבעת עמדה רשמית ברשתות החברתיות או השתתפות בהפגנות ופעילויות שונות. על פי רוב, ככל שהצהרת הנאמנות בוטה יותר, דורשת מאמץ או "מחיר" כבדים יותר (מעצר בהפגנה, סיכון לפציעה) – כך מעמדו של הפעיל עשוי להיות גבוה יותר בהיררכיה הקבוצתית.

כך שההיגיון שמאחורי הבחירה ברדיקליזם נשען על ההגדרה העצמית של האדם ("אני אדם מוסרי" "אני רוצה לשנות את העולם") וביוקרה והסטטוס החברתי שהיא מעניקה לו בעולמו. ובמלים פשוטות יותר – מה יחשבו עליי אנשים שסביבי אם אבחר בצד של "הרעים" ולא של "הטובים".

כמו בכל מרחב חברתי, כאשר קבוצה אידאולוגיות מצליחה לצבור תומכים מתרחב גם המוניטין והמעמד של אלו החברים בה ובעיקר של המייסדים והמנהיגים שלה. בשלב זה יחלו מאבקים פנימיים או חילוקי דעות אידיאולוגיים בין אלו "הפשרנים" הקוראים לפעולה מתונה לבין "הרדיקלים" שידבקו בקיום עיקרי המאבק ללא פשרה. 

חילוקי דעות אלו הם למעשה מאבקים על היוקרה והסטטוס שיש לקבוצה להציע. ככל שהקבוצה חזקה יותר ויש בה יותר "הון" – כך המאבקים הפנימיים בה יהיו חריפים יותר ויובילו לעתים לנקיטת פעולות פרובוקטיביות על ידי חלק מהפעילים. הרצון להצהיר נאמנות לקבוצה והניסיונות של חלק מהפעילים למצב את מעמדם בתוך הקבוצה עשויים להוביל חלק מאלו המשתייכים אליה למצבים קיצונים של סיכון חיים למשל, או כמו במקרה זה לפעול באופן מוצהר כנגד מולדתם.

כלומר, על פי המחקר, כשפעיל BDS ישראלי מביע עמדות פרובוקטיביות וזועק בטלוויזיה הישראלית "צריך לגרש את הכובשים!" הוא לא מנסה לשכנע את הצופה הישראלי, אלא פונה לחבריו לתנועה, מצהיר נאמנות לרעיונות הקבוצה ומקדם את מעמדו בתוכה.

לסיום, חשוב להדגיש שאותם כללים תקפים גם לקבוצות רדיקליות מהימין. אמנם סוג האנשים שייטה לרדיקליזם ימני ורעיונותיו יהיו שונים, אך גם במקרה זה נוצר מרחב עם אתוס, יש צורך בהצהרת נאמנות, ייווצרו חילוקי דעות פנימיים ו"המחיר" שהפעיל משלם עשוי לסייע למיצובו הפנימי בתוך הקבוצה. 

Let's block ads! (Why?)



Source link

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *