Menu

סערת כיסוי-הראש היא כל מה שרע בנאורות השמאלנית הישראלית



בגידות בנישואים, שלום במזרח התיכון והציונות לאן הם נושאים שזכו כנראה להרבה פחות עיסוק ב-71 השנים האחרונות מאשר כיסוי-הראש של לינור אברג'יל בשבוע וחצי האחרון.

השתלשלות העניינים תאמה את הנוהל המוכר: ההופעה של אברג'יל — אחת הנשים המרשימות והאמיצות במרחב הציבורי כאן — בטקס הדלקת המשואות הוציאה מחוריהם כמה מהשילובים הקסומים של מיזוגניה וגזענות שחיים בינינו. אחרי המחאה על האמירות הגזעניות והסקסיסטיות, אלה האנטישמיות ואלה המטרידות מינית והגנבו-לנו-את-המדינה, שהתעוררו בעקבות החוצפה שלא תתואר שבהצבת מנחה של טקס ממלכתי שאינה עוטה חולצה לבנה רקומה וצמתה יורדת על כתפה, באו חיש קל התזכורות, שיש דברים גרועים יותר; והתהיות, למה לא קמה מחאה דומה על סילוק אשה צעירה במכנסיים קצרים מאוטובוס של אגד, כפי שדיווח אור קשתי ב"הארץ", והורדת נערה ששרה מהבמה ביום העצמאות ברמת גן; שלא לדבר על הכיבוש כמובן.

ועוד היו שהזהירו, שמדובר בכלל בספין ושיש מי שדואג להטות את השיח הציבורי ולגרום לכולנו לדבר על הגובה של הבובו במקום על השחיתות של הביבי.

ויש גם המנסים להקטין, בטענות מיתממות שיש ניפוח של התבטאויות של כמה עשבים שוטים, שהשופט ההוא הוא בכלל בדימוס ומה לא. מנגד מיהרו נשים רבות להביע הזדהות עם אברג'יל בעטיית כיסוי-ראש גם הן, ביניהן כאלה שנקטו פעולת מחאה כנה וגם כאלה שעשו בכך שימוש ציני.

הפוסט שכתב השופט עודד אל-יגון בפייסבוק

 

אלה כמובן רק מקצת הקולות והערוצים והענפים שבהם משתרג הדיון, שצמח, נזכיר, מכך שאשה אחת, מהסוג, הצבע והאמונות הלא נכונים לדידם של כמה ישראלים, הנחתה טקס מרכזי מדי לטעמם.

אבל לא רק המהלך הכה-ישראלי-טיפוסי הזה התנהל בעקבות הנחיית הטקס על ידי לינור אברג'יל. היא גם עוררה דיונים בשאלות כמו מהי ישראליוּת ואיך היא נראית ונשמעת; למי יש לגיטימיות להיראות ולמי לא ואיך; מי הועלם מהעין הציבורית בעבר והאם מתחולל שינוי; דיון על דת, מהותה וסממניה ומשמעותם; פמיניסטיות דתיות ואחרות דנו, לא בראשונה כמובן, בסוגיית כיסוי-הראש על פניה המגוונים הרבה יותר מכפי שחילונים רבים יודעים; היו שהזכירו שכמו בעולם הדתי, גם בזה החילוני, בדרכיו שלו, יש מי שמקפידים להכתיב לנשים איך להתלבש, להיראות ולהתנהג ואיך לא; גברים מסוימים ניסו כהרגלם לקבוע מה נשים אמורות ללבוש או לפשוט, איש איש וטעמו, הלא-רווונטי כמובן, ונענו לא פעם, כראוי, בהבהרה לאן הם יכולים לתחוב את דעתם בנושא.

קלדרון – דלג

גם אם יש ממש בדבריהם של בעלי תיאוריות הספין או של אלה שמציינים את הנפח העצום שתפס הסיפור הזה בדיון הציבורי — הוא שב והעלה אל פני השטח סוגיות שהדיון הציבורי בהן חשוב ומשמעותי.

אין ספק שאירועים שערורייתיים כמו סילוק אשה מאוטובוס כי לבשה מכנסיים קצרים או הורדת נערה ששרה מבמה של טקס עירוני — שלא לדבר על העובדה שחובב-צילום-התחתונים נתן אשל משתתף בניהול המשא ומתן הקואליציוני — מקוממים לא פחות וצריכים לעורר מחאה גם הם.

אבל גם אם יש בשיח הציבורי הזה צביעות רבה, והטיות, ושימוש ציני של פוליטיקאים ומה לא — כל אלה אינם שוללים את חשיבותו. לא, הדיון בגזענות הישראלית הפנים-יהודית אינו עיסוק בזוטות שמתגמדות לעומת דברים חשובים וכבדים יותר (הכיבוש כבר אמרנו? אמרנו). ולא רק מפני שיש בני אדם שחייהם וחייהן מושפעים מכל זה גם היום. ולא רק מפני שמדינת ישראל לא לקחה אחריות על דברים שעשתה ועל פשעים שנעשו בה ובחסותה.

סגל – דלג

אין זה מקרה שהופעתה של לינור אברג'יל עוררה דיון כל כך סוער, מסועף ועתיר רגשות דעות וקונפליקטים: בדיון הזה טמון אחד השורשים העמוקים של בעיה יסודית שהחברה הישראלית מתמודדת עמה, ולא בהצלחה רבה, בלשון המעטה. העובדה כי ביסוד הציונות עמדה כוונה להקים מדינה אירופית למרות המיקום הגיאוגרפי במזרח התיכון, וההגמוניה התרבותית שנוצרה כאן, יצרו סבך של גזענות, התנשאות, מחיקה וביזוי של תרבויות וזהויות, אי-שוויון מובנה ועוד תופעות רבות, שעברו ועוברות גלגולים רבים במשך השנים ועם השלכותיהם אנחנו מתמודדים ונתמודד עוד שנים רבות.

כתמי העיוורון כאן כל כך גדולים ומושרשים, חלק בלתי נפרד מההוויה, שגם אנשים אינטליגנטים לפי קני המידה המקובלים מצליחים איכשהו לא לראות את הקשר בין הדברים. החלחלה שמעורר בהם כיסוי-ראש מנומר היא חלק בלתי נפרד מאותו ספקטרום, שעליו נמצאים גם קריאות "מוות לערבים", למשל, שאותם מתחלחלים יגנו כמובן בכל פה ויתנערו מכל קשר אליהן. הגזענות כלפי מזרחים והגזענות כלפי ערבים נובעות מאותו מקור שונא ובעיקר מתנשא.

אשר למיזוגניה, זו, למרבה היגון, מקננת לה בכל המחוזות כולם, מכל הצדדים ובכל מקום ואתר. ומומלץ לכולם לאמץ את העצה שלא תסולא בפז, לא להחליט בשביל נשים דתיות שהן סובלות דיכוי כי הן בוחרות לכסות את ראשן ולצאת למסע אבירי להצלתן; לא לחשוב שאתם מי שתצילו נשים מזרחיות משוביניזם של גברים מזרחים או נשים פלסטיניות מגברים פלסטינים. תתרכזו בלעקור משורש את השוביניזם שלכם עצמכם ואת זה שפושה בקהילה שלכם ושלכן. כמה נוח לחילונים להשליך את הסקסיזם, הגזענות והחושך על האלה, הדוסים, הערבים, הלא-תרבותיים-כמונו, ולעצום עין נוכח הדיכוי שבקרבם: כאילו על נשים בעולם החילוני לא מושתים תכתיבים חברתיים וציפיות דרקוניות. כאילו רבות מהן לא משלמות מחירים עצומים על כל זה כל חייהן. ביקור קצר במחלקות לטיפול בהפרעות אכילה או בקליניקות לעיצוב הפות והצרתו, רק דוגמה, יסגור את הפינה הזאת.

מואב – דלג

אחת הטענות הנשמעות היא, שבעוד יש מי שמתבחבש בסוגיות כגון אלה, בשלטון עוסקים בפועל בפגיעה בזכויות אדם, ולחלופין בשחיתות — ולמה לא בשתיהן גם יחד, זה לא סותר — ואף משתמשים כאמור בשיח הזה כדי לטשטש עקבות ולהסיט את תשומת הלב מהמתרחש. האומנם זה מה שקורה — השמאל מבקר את עצמו בזמן שהימין פועל? התשובה היא: כן, ובצדק, ולא מספיק. בעיקר כי ה"שמאל", או מה שנשאר ממנו, לא באמת מבקר את עצמו אלא יותר משתכשך בשלולית חמימה של משככי מצפון. ביום ש"השמאל הציוני" לא יסתפק במלים יפות אלא יקום ויפעל למשל לצדק חלוקתי — חלוקה מחדש של "אדמות המדינה" תוך תיקון עוולות היסטוריות ועשיית צדק עם כל יושבי האדמות הללו לדורותיהם — יהודים ופלסטינים, מזרחים ואשכנזים וכל האחרים — הוא יהיה שמאל בלי מרכאות. בדרך לשם הוא יצטרך, אכן, להפסיק להיבהל מהאופן שבו אשה זו או אחרת בוחרת להתלבש, מצבע העור שלה ואפילו, שומו שמים, מהעיצוב של כיסוי-הראש שלה.



תגובות

דלג על התגובות

הכתבות הנקראות היום באתר

Let's block ads! (Why?)



Source link

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *