Menu

עם חזון דמוגרפי ואקלימי שכזה, האם לגיטימי בכלל לרפא אנשים זקנים?


לאחרונה צצות כל מיני כתבות ודעות על השאלה אם זה מוסרי להביא ילדים לעולם שבו יש התפוצצות אוכלוסין ובעיות סביבה. כל הדיון הזה לדעתי מתעלם מעניין פשוט, שהתפוצצות האוכלוסין נגרמת ברובה מהתארכות החיים וכמובן שאי הבאת ילדים לעולם תביא לניוון. אז השאלה שלי היא: בעולם כזה, עם סביבה מזוהמת וכולי וכולי, האם זה מוסרי שאנחנו כחברה נשקיע ברפואה להארכת חיים? האם צריך באמת למצוא תרופה לסרטן? אולי אפשר בלי עוד טכנולוגיות לשיפור הלב? האם אפשר לומר שניתן לתת לאנשים לגווע באופן הומאני? שאולי לא כולם צריכים לחיות עד 100? ברורה לי הבחירה של היחיד, אבל החברה? חייבים? זה מוסרי?

ענבל

 

בעיה דמוגרפית יקרה,

חופשת הפסח, שבמהלכה הורים רבים מוצאים את עצמם מבקשים את מותם במתחמי הפעילות הנגועים בבמבה וחצבת של "פסטיבל הופ קופיקו" כלשהו, היא הזדמנות טובה לעסוק שוב בצדדים האפלים של העמדת צאצאים.

שאלת כביכול על המוסריות של רפואה מאריכת חיים, אבל הניסוח הלעומתי מעיד שהנושא שבאמת מעסיק אותך הוא המוסריות של הולדת ילדים. נדמה לי (ואולי אני סתם מקווה) שאינך דוגלת בשיטתו הגנטית של פרנסיס גלטון, אבי תורת האאוגניקה המפלצתית שטען כי הרפואה והרווחה מסייעות להארכת חייהם של אנשים נחותים וכך פוגעות בברירה הטבעית, אלא בשיטתו הדיאלוגית של סוקראטס, אבי שאלות התם המתישות שמטרתן להוביל את בן השיח לסתירות פנימיות וכך להוכיח לו את טעותו. ואולם, ההשוואה שעשית בין הדברים נשענת על כמה הנחות יסוד שגויות.

פרנסיס גלטוןויקיפדיה

פסל של סוקרטס

פסל של סוקרטס

לשם הדיוק, צריך להבחין בין תוחלת חיים בלידה לבין תוחלת חיים בכלל. תינוקות ופעוטות פגיעים במיוחד למחלות, ולכן ההתקדמות בתחומי ההיגיינה והרפואה הביאה איתה שיפור אדיר בתוחלת החיים הממוצעת של תינוקות שרק נולדו – מסביבות 45 שנה בתחילת המאה ה-20 במערב לכמעט 80 שנה בסופה. אבל תוחלת חייהם של בני 65, נתון רלוונטי יותר לשאלתך, לא השתנתה בצורה כה דרמטית במהלך אותה מאה. לדוגמה, תוחלת החיים הממוצעת של נשים אמריקאיות בנות 65 צמחה בשנים 2000-1900 בשבע שנים בלבד (מ-77 ל-84 לנשים לבנות, מ-76 ל-83 לנשים שחורות). החיים בהחלט מתארכים, ויש לכך השפעה על צפיפות האוכלוסין, אבל הגורמים המובילים לכך אינם טיפולים חדשניים לחולי לב וסרטן אלא דברים בסיסיים יותר כמו חיסונים, אנטיביוטיקה ושטיפת ידיים.

גם בלי ההבחנה הזאת, מבחינת משבר האקלים ההשפעה של הארכת חייהם של חולים וקשישים בטלה בשישים לעומת ההשפעה של הולדת ילדים. הארכת חייו של אדם אחד בכמה שנים מלכתחילה אינה שקולה ליצירת אדם חדש שיחיה שנים רבות, וייהנה גם הוא מהתארכות תוחלת החיים הכללית. אבל חשוב מכך – אדם חדש שבא לעולם צפוי ללדת עוד 2.5 ילדים שיילדו כל אחד מהם עוד 2.5 ילדים וכן הלאה. תינוק זך ומתוק נהפך ל-15 איש תוך שלושה דורות, בעוד שקשיש שחייו הוארכו מתפוגג אל האין תוך שלושה עשורים.

לפיכך, אכן הגיוני יותר למקד את הדיון המוסרי בשאלת צמצום הילודה ולא בשאלת הארכת החיים. חוקרים שחישבו את ההשפעה של פעולות אישיות שונות על הסביבה גילו שהולדה של ילד אחד פחות במערב מצמצמת את פליטת הפחמן אשר לה אחראי ההורה פי 20 לעומת חיים שלמים של חיסכון ומיחזור בכל צורה אפשרית. טראוויס רידר, פילוסוף וחוקר ביואתיקה מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, טען בספרו "לקראת אתיקה של משפחה קטנה" (2016) כי לנוכח האסון האקלימי המתקרב "יש עלינו נטל מוסרי" לצמצם את שיעורי הילודה. בעיקר על תושבי העולם הראשון, שאחראים על הרוב המוחלט של הזיהום הגלובלי, שמהשלכותיו סובלים הרבה יותר דווקא תושבי העולם השלישי.

לצד הפערים הכמותיים בהשפעה על משבר האקלים, בין הבחירה ללדת לבחירה להאריך חיים יש הבדלים מהותיים שגם להם משמעות מוסרית. הסוגייה העיקרית שנידונה בהקשר זה היא ההחלטה להביא ילדים לתוך אפוקליפסה – ולא בעוד כמה דורות אלא בימי חייהם של אלה שנולדים היום. העיתונאי דיוויד וואלאס-וולס, אחד הקולות הבולטים והמלחיצים שעוסקים בחורבן המתקרב, טוען שבלי פעולה רדיקלית כדור הארץ צפוי להתחמם בארבע מעלות עד סוף המאה הנוכחית (תחזית שמרנית יחסית, שאותה השמיע גם הבנק העולמי). שינוי כזה יגרור סדרת אירועים קטקליזמיים: אסונות טבע תכופים, רעב כבד, הצפות של ערים שלמות, השתוללות חיידקים פרה-היסטוריים שהוקפאו בקרח הארקטי, אוויר רעיל מפחמן דו-חמצני ומוות המוני בחום ובצמא.

טראוויס רידר

טראוויס רידרטוויטר

מבחינתם של הורים והוגים רבים, זהו היבט מכריע בשאלה אם מוסרי להביא ילדים לעולם. את החשש הדורי הזה ייצגה חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, שלפני כחודשיים הצהירה בסרטון בעמוד האינסטגרם שלה כי "יש קונסנזוס מדעי שהחיים של ילדים עומדים להיות קשים מאוד וזה מוביל אנשים צעירים לשאלה הלגיטימית, האם עדיין בסדר ללדת ילדים?". גם רידר מדגיש בספרו את אותה שאלה, ומציין שלאנשים יש חובה מוסרית לשמור על ילדיהם מפני נזקים חמורים. "אולי אנחנו צריכים להגן על ילדינו בכך שלא נביא אותם לעולם", הוא תוהה. הטיעון הזה נראה לי פחות משכנע מהאחרים, משום שהחיים הם עסק מסוכן והולדה של ילד פירושה חשיפתו לסבל, למוות ולחוסר המשמעות של הקיום האנושי בר-החלוף. אבל גם אם לא נקבל אותו במלואו, יש הבדל מהותי בין תינוק שלא בחר להיוולד והוריו החליטו בשבילו לבין אדם מבוגר שמחליט בעצמו אם ברצונו להמשיך לחיות או לבחור במוות.

וזה הכשל הלוגי העיקרי בשאלתך: ההבדל בין האוטונומיה והזכויות של אדם ממשי לבין האוטונומיה והזכויות של אדם פוטנציאלי (אפילו לא עוּבָּר או זיק שובב בעיניים, אלא אפשרות תיאורטית). הבחירה לא להביא ילד לעולם אינה פוגעת בזכויות של הילד הזה, משום שהוא פשוט לא קיים. לעומת זאת, הבחירה לא להציל את חייו של אדם חולה ולתת לו, במילותייך, "לגווע באופן הומני" פוגעת בזכותו הבסיסית ביותר – הזכות לחיים. המודעות למוות והחרדה מפניו הן בין התכונות שמאפיינות אותנו כבני אדם, והן תובעות מאיתנו לזהות את אותה אימת חידלון אצל הזולת. לכן, יש לנו חובה כללית כחברה להשקיע ברפואה מאריכת חיים, במציאת תרופות למחלות סופניות ובשיפור איכות חייהם של חולים וקשישים.

[embedded content]

אלכסנדרה אוקסיו-קורטז בשידור האינסטרגם שלה

השאלה המוסרית הרלוונטית היא פחות "האם" ויותר "איך" ו"באיזו מידה". למשל, יש הבדל בין קידום זכותו של מיעוט עשיר להאריך את חייו לבין תרומה להארכת תוחלת החיים הכללית ברחבי העולם. מבחינה מוסרית, קל להצדיק את ההשקעה הציבורית במציאת תרופה למחלת האיידס, שהביאה למותם של מיליונים באפריקה, קשה יותר להצדיק קידום טכנולוגיות יקרות של הקפאה קריוגנית לרווחתם של מיליונרים ספורים. התחומים שציינת – תרופות לסרטן וטכנולוגיות לשיפור הלב – יועילו לאנשים רבים, צעירים כמבוגרים, עניים כעשירים.

כמו ההחלטה לא ללדת ילד נוסף או ילדים בכלל, גם ההחלטה לוותר על מיצוי האפשרויות הקיימות להארכת החיים צריכה להיות בחירה חופשית ואוטונומית של אדם לגבי עצמו. "רבים המתים מאוחר מדי ואחדים מתים מוקדם מדי… וכל המבקש לעצמו תהילה חייב לפרוש בעתו מן הכבוד ולבצע את מלאכת המחשבה הקשה – להסתלק בזמן הנכון", כתב פרידריך ניטשה ב"כה אמר זרתוסטרא" (תרגום: ישראל אלדד). אך למרות הטון הלגלגני וההרואי, ניטשה עצמו נאחז בחיים בציפורניו: הוא סבל מבעיות בריאותיות כל חייו, עבר ב-1889 התמוטטות נפשית שממנה לא התאושש עד מותו כעבור כעשור, חלה בשנותיו האחרונות בסרטן המוח או בעגבת (החוקרים חלוקים בשאלה), עבר סדרה של מקרי שבץ שהותירו אותו משותק וחסר יכולת דיבור, ובסופו של דבר מת משילוב של דלקת ריאות ושבץ נוסף. קל יותר לדבר על הצורך להניח לאחרים "לגווע באופן הומני" כדברייך או "להסתלק בזמן הנכון" כדברי ניטשה – אבל כשמדובר בנו מתברר לפתע עד כמה חזק ונואש הוא הדחף לחיות.

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של מחלק מוסר? כתבו לנו

Let's block ads! (Why?)



Source link

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *