Menu

שמחת עניים


ברור שבני גנץ עדיף בהרבה על יאיר לפיד. אין ספק שהוא ישר והגון באורחות חייו מבנימין נתניהו. אחרי סדרת סרטונים מבחילים וסיסמאות דוחות בא נאומו הטוב ועשה תיקון משמעותי. כן, יש אלטרנטיבה לנתניהו. לא, היא אינה יכולה להפיח שום תקווה, זולת תקווה להחלפת השלטון, שהיא אולי חשובה כשלעצמה, אך אין די בה. בשוך ההתלהבות והשמחה לאידו של נתניהו, סופה שלא תוביל לשום מקום.

גנץ לא יוביל אותנו לשום מקום שלא היינו בו כבר. השנה היא 2019, והמועמד החדש והרענן מדבר בשפת שנות ה–70. שובו של הרטרו, פריחת הווינטג'. קשה לחשוב על עוד תחום, שהכל בו עומד על המקום כמו בפוליטיקה הישראלית. מי אפסיים הם אוקיינוס סוער מול הקיפאון והעיוורון שהשתלטו כאן. שוב הגנרלים כמושיעים היחידים, אחרי שהיה נדמה שכבר התבגרנו מזה, ושוב אותם תכנים שקריים. יגאל אלון קם לתחייה שלשום בגני התערוכה, קולו של ישראל גלילי הפציע ברקע, רוחם של משה דיין וגולדה מאיר שרתה על הכל, יצחק רבין ושמעון פרס גם.

בני גנץ נואם – דלג

[embedded content]

עוד כתבות בנושא

רק אברהם הרצפלד היה חסר, כדי שישיר את "שורו, הביטו וראו, מה גדול היום הזה" הכמעט נצחי שלו. מפא"י ההיסטורית, הו, מפא"י ההיסטורית, קמה מקברה. בעצם היא מעולם לא מתה. בעבור המדקדקים בפרטים נתקן: אחדות העבודה ורפ"י, הימין־ימין של השמאל כביכול.

אבל עזבו ימין ושמאל. איך אפשר לדבר ב–2019 בשפת הסוונטיז בלי לעדכן דבר. איך אפשר להציע רק שוב מאותו הדבר, בלי בדל של רעיון חדש, מחשבה אחרת, משהו. עוד פעם "גושי ההתנחלות", שוב "ירושלים המאוחדת", גם בקעת הירדן שלנו לנצח, ורמת הגולן אתנו לעדי עד. 50 שנים של כישלון מתמשך — ולא כלום. דבר לא נלמד, דבר לא נשכח. ישראל מתחפרת ומתחרפנת, מתקדמת אל עבר אובדנה, ודבר לא משתנה. מגיע המועמד המבטיח, התקווה שהפציעה, ומדקלם את תוכנית אלון. אפשר להאמין? הלו, מדינת החדשנות וההיי־טק? יש כבר סלולרי חכם, הפקס נולד ומת בינתיים, מכוניות אוטונומיות, רובוטים ביתיים, אפילו טלוויזיה בצבע — ותוכנית אלון. שובה של הפשרה, שמעולם לא היתה פשרה.

מה עובר במוחם של ההוגים והמנסחים? שבקעת הירדן, הגולן, ירושלים והגושים הולכים עם תקווה? תקווה למה? לעוד התקוממות? לעוד "צוק איתן"? כמה אפשר להתל, עד מתי תימשך הולכת השולל?

גם התירוצים נותרו כשהיו, מפרס ועד גנץ: לימין שור, כי שם המצביעים. נאיים לרצוח את יחיא סינוואר, וניקח את חצור הגלילית; נתגאה ברציחת אחמד ג'עברי, וניקח את שכונת התקוה. איך זה, שאין שום פוליטיקאי שנגמל מההבלים הללו. איך זה, שהם לעולם לא מתבגרים, האולד בויז. איך זה, שגם רמטכ"ל אמיץ לב כביכול הוא פחדן ומוג לב מכדי להציע ולו ברמז משהו חדש, משהו אחר, כזה שטרם נוסה. משהו מפיח תקווה באמת.

האם קריאה להיפגש עם מנהיגי חמאס ולדבר על שחרור עזה היא באמת אובדנית כל כך? האם קריאה להידבר עם מנהיגי איראן היא סואיסידלית כל כך? עשרות שנות שטיפת מוח עשו את שלהן לחברה, אבל את מכסה הביוב הזה מישהו צריך להרים סוף סוף, ומתברר שגם גנץ איננו האיש. שוב רק האיומים והדקלומים.

ועכשיו שמחת גדולה, שמחת עניים. סוף סוף נמצא התחליף הראוי לנתניהו, שנקעה נפשנו ממנו. לא יאיר לפיד החלול והמוקיוני, אלא מנהיג עם אמירה ותוכן. אבל איזה מין תוכן הוא זה? ואיזו מין שמחה? "דפקה על הדלת שמחת עניים./ כי חיכה לה האיש עד עת./ ותישא כינוריה, שמחת עניים,/ וישמח בה עני כמת" (נתן אלתרמן).



תגובות

דלג על התגובות

      הכתבות הנקראות היום באתר

      Let's block ads! (Why?)



      Source link

      כתיבת תגובה

      האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *