Menu

"Bad Times at the El Royale": סרט מקושקש עם פסקול מוצלח



הסרט "Bad Times at the El Royale", שיצא בארה"ב בחודש שעבר, לא הצליח לשבור קופות. אף על פי שבין שחקניו נמנים שמות ידועים ומושכי קהל כמו ג'ף ברידג'ס, דקוטה ג'ונסון, ג'ון האם וכריס המסוורת, הסרט שביים דרו גודארד הכניס פחות מ-30 מיליון דולר.

גודארד, תסריטאי שכתב בין השאר לסדרות "באפי ציידת הערפדים" ו"אבודים", ויצר את הסדרה "דרדוויל", ביים כבר סרט אחד, "בקתת הפחד". הוא יצא ב-2012 וגם בו שיחק המסוורת. זו היתה דרמת אימה קומית שקיבלה שבחים מהמבקרים האמריקאים. גם "Bad Times at the El Royale" עוטר בשבחי המבקרים, אם כי הם היו גורפים פחות. האימה נוכחת גם כאן, הפעם בסגנון ישן יותר, ספק פילם נואר ספק מערבון, המתרחש בסוף שנות ה-60.

[embedded content]

הדמויות בסרט נשמעות מעניינות על הנייר. כל אחת מהן מסתירה משהו, מתחבאת מאחורי שם ומקצוע בדויים. המפגש ביניהן בבית מלון כמעט נטוש אמור לחדד את זרותן – מלון הוא מקום שאורחיו זמניים, נודדים. הגברים והנשים בסרט באו לחפש אוצר שהוטמן מתחת למרצפות המלון, עשר שנים לפני כן, ועל הדרך גם תרים אחר גאולה והיטהרות.

אלא שהסרט, שאורכו 141 דקות, נמרח. הבימוי כבד ברובו והמשחק לא ממש משכנע. גודארד רצה להראות כאן שגם הוא יודע להיות קוונטין טרנטינו, כלומר לשאוב השראה מאינספור סרטים, ציטוטים וז'אנרים וליצור מהכל יחד משהו שהוא רק שלו, עם טביעת אצבע ייחודית. זה לא עובד, כי בניגוד לטרנטינו, לפחות בסרט הזה, הוא לא הצליח לערב בין סגנונות והלך לאיבוד בין כל אחד מהם. אולי אם היה מתמקד בז'אנר אחד ובדמות אחת היה יוצא לו משהו מרשים ונבון יותר.

נקודת אור כמעט יחידה בסרט היא המוזיקה. לא הפסקול המקורי שכתב מייקל ג'אקינו (זוכה האוסקר על "למעלה" של פיקסאר), אלא השירים שבחר גודארד. הם יצאו ברובם בסוף שנות ה-60, בתקופה שבה מתרחשת עלילת הסרט. בין אם שרה אותם דמותה של דארלן סוויט (סינתיה אריבו), ששמה קיבל כנראה השראה מהזמרת דארלן לאב, ובין אם הם מושמעים ברקע, השירים מספקים אווירה הרבה יותר מהתפאורה וכל מה שמסביבה.

כמה מהשירים הם להיטים משומשים שלא נשחקו גם אחרי אינספור השמעות, כמו "The Letter" של "בוקס טופס" מ-1967, או "Can't Take My Eyes Off You" של פרנקי ואלי, גם הוא מ-1967, שכבר היה בין השאר בפסקול הסרט "צייד הצבאים".

[embedded content]

אחרים הם שירים מוצלחים לא פחות, שנותרו משום מה מעט מאחור עם השנים. למשל "Twenty five miles" של אדווין סטאר או השיר הנהדר כל כך של "המאמאס אנד דה פאפאס" "(Twelve Thirty (Young Girls Are Coming to the Canyon" שיצא ב-1967. אף על פי ששני השירים שונים זה מזה – האחד הוא Fאנק שחור של מוטאון, האחר הוא פולק לבן – הם איפיינו מאוד את העשור שבו יצאו, שבו המוזיקה נהפכה לדבר מאחד, במועדונים או בפסטיבלים. הרצון לאהבה ולמימוש שלה היה שייך לכולם, ללא הבדל דת, גזע או מין. 

פסקולי סרטים נמכרים לא פעם היטב בארה"ב. בין הדוגמאות בשנים האחרונות של פסקולים מצליחים שכללו מוזיקה מקורית אפשר להצביע למשל על פסקול הגרסה הקולנועית החדשה של "כוכב נולד" ופסקול "האמן הגדול מכולם". הפסקולים של שני סרטי "שומרי הגלקסיה", שיצאו ב-2014 וב-2017, כללו להיטי עבר והצליחו גם הם, בין השאר בפורמט של קלטת מוזיקה. לפסקול "Bad Times at the El Royale" יש סיכוי להפוך גם הוא ללהיט, ולו בקנה מידה קטן.

[embedded content]

Let's block ads! (Why?)



Source link

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *